ראה | תפילתו של עני

"ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (פרק טו פס' ט). כתב רש"י "וקרא עליך, יכול מצוה תלמוד לומר ולא יקרא". פירוש, היה מקום לומר שיש מצווה לסרב ליתן הלוואה לעני כדי שיתאונן על כך אל ה', אלא שנאמר בפרשת כי תצא, בעניינו של הכובש שכר שכיר (לקמן כד טו) "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", ושם מפורש שאין לגרום לשכיר לקרוא אל ה', ומקישים את שתי הפרשות – הלוואה לעני וכבישת שכר שכיר – זו לזו, ולומדים שאף בפרשתינו אין לגרום לעני לקרוא אל ה' במניעת הלואה.

ויש לתמוה, היאך היה עולה על הדעת לומר שישנה מצווה בסירוב נתינת הלוואה לעני, כדי שיתאונן על כך אל ה'. עוד צריך להבין, מדוע אכן שינתה התורה בלשונה, שבעני שנמנעה ממנו הלוואה לה היה זקוק, נאמר לשון "וקרא עליך אל ה'" ואילו במי שנכבש שכרו ולא שולם לו בזמנו, נאמר "ולא יקרא עליך אל ה'".

והדברים יתבארו בהקדם הבנת תפילתו של העני לעומת תפילתו של השכיר –

במדרש (ויקרא רבה לד טז) מתוארת תפילתו של העני "א"ר יהודה ברבי סימון, העני הזה יושב ומתרעם, מה אני מפלוני, הוא ישן על מטתו, ואני ישן כאן. פלוני ישן בביתו, ואני כאן", והנותן צדקה לעני מובטח לו "ועמדת אתה ונתת לו – חייך שאני מעלה עליך כאלו עשית שלום בינו לביני". מבואר במדרש, שאין תפילתו של העני באה כתלונה או כטענה על העשיר, ואין לו כל תביעה על אותו שסירב ליתן לו צדקה או להלוותו, לפי שכל חיובו של העשיר ליתן לו צדקה נובע מכח צווי ה', אך לעני עצמו אין תביעה ממונית על העשיר, ובתפילתו הוא מתאונן ומבכה על מצבו מדוע העמידו ה' במצב זה. ועל כן הנותן צדקה או מלווה לעני עושה שלום כביכול בין העני לבין הקב"ה, וכדברי המשנה (אבות ב ז) "מרבה צדקה – מרבה שלום", שלום בין העני לבין ה', וכדברי הכתוב (ישעיהו לב יז) "והיה מעשה הצדקה שלום".

לעומתו, השכיר שנכבש שכרו על ידי בעל הבית אצלו עבד ועשה פעולתו, יש לו תביעה אישית על חבירו. שהרי בעל הבית הכובש את שכרו, פושע הוא שעובר על הלנת שכר, בזמן ש"אליו הוא נושא עוד נפשו" וכדברי רש"י "אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן". ובתפילתו מוסר הוא את דינו לשמים, שהקב"ה יפָּרע מבעל הבית על שכבש שכרו.

מעתה מבואר היאך היה מקום לומר שאצל עני המבקש הלוואה יש מצווה לסרב לו, כי על ידי כך יתחזק הוא באמונתו ובביטחונו בה', אלא שציוותה התורה שֶאַל לו לעשיר לעשות חשבונות של ביטחון ואמונה של העני, אלא עליו לעזור לו כפי כוחו. וכפי שביארו רבותינו שאין מידה רעה אלא כל מידה יש לכוונה לעבודת ה', ואף במידת הכפירה יש להשתמש כאשר מחזר עני לפתחנו, שאין לפוטרו בדברי חיזוק ואמונה, אלא ליתן לו סיוע כפי כוחנו.

ובכך יש לבאר מדוע שינה הכתוב בלשונו, אצל עני "וקרא עליך אל ה'" ואילו בכובש שכר שכיר "ולא יקרא עליך אל ה'", שאצל שכיר ישנה עבירה בעצם מסירת דינו של בעל הבית לעשיר, וכדברי הגמ' (ברכות נה א) "שלשה דברים מזכירים עוונתיו של אדם" ואחד מהם "מוסר דין על חבירו לשמים" ושנינו (ראש השנה טז ב; ב"ק צג א) "כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה", וכיון שצורת תפילתו של השכיר יש בה חטא, נקטה התורה "ולא יקרא עליך אל ה'" שעצם קריאתו אסורה היא. מאידך אצל העני עצם קריאתו אל ה' אין בה חיסרון ואין בה עבירה מצד עצמה, שראוי הוא ליהודי להפיל רחמיו לה' עד שהיה מקום לומר שמצווה היא לגרום לו לתפילה זו, אלא שמהיקש המקראות אנו לומדים, שאף אצל עני יש להלוותו ולסייעו ולא עלינו החובה לדאוג לתפילתו של העני.