הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
הפסוקים הראשונים של פרשת "עקב" מהווים המשך ישיר של סוף הפרשה הקודמת – פרשת "ואתחנן", והם מעבירים מסר עצמתי לכל אדם באשר הוא.
פרשת "ואתחנן" מסתיימת בפסוקים הבאים: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה להשם אֱלֹהֶיךָ. בְּךָ בָּחַר השם אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק השם בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת השם אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא השם אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (דברים ז, ו-ח). הקדוש ברוך הוא חשק בנו לא מחמת שאנו מרובים, אלא מאהבתו אותנו, ובעקבות כך שהוא שומר את השבועה שהוא נשבע לאבותינו.
השבועה שבורא עולם נשבע לאבותינו עלולה לגרום לטעות גדולה, וכפי שכותב הרשב"ם על פסוקים אלו: "ושמא תאמרו, הואיל ונשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ, למה הוצרכנו לשמור מצוותיו, כי יעשה מה שהבטיח מכל מקום?", כלומר, עם ישראל הרי "מבוטח" בין כה וכה ב"פוליסה" אלוקית – בשבועה שהוא נשבע לאבותינו. אם כך, למה לנו להתאמץ ולקיים את תורתו ומצוותיו? למה שלא "ננוח על זרי הדפנה" ונסמוך על ההבטחה העתיקה שהגאולה בא תבוא והכל יהיה בסדר?
כדי לעקור את המחשבה הזאת מהשורש, ממשיכה התורה: "וְיָדַעְתָּ, כִּי השם אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (ט-יא).
ממשיך הרשב"ם ומפרש באופן מדהים: "על זאת אני משיב לכם, כי אם לא תשמרו מצוותיו – לא תירשו את הארץ, והוא לא יעבור על שבועתו, כי זו היא מידותיו, שומר וממתין הברית והחסד שנשבע לאבות, לקיים מה שהבטיחן עד אלף דור, לאותו דור שיהיו אוהביו ושומרי מצותיו". וכאן מתחילה פרשתנו: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר השם אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ", ממשיך הרשב"ם: "לך ישמרנה, ולא ימתין עד אלף דור… ואם לא תשמור המצוות, לא ישמור לך אלא לדור אחר".
ביאורם של דברים: הברית וההבטחה של הבורא על גאולת בניו הם כמו צ'ק אינסופי שמחכה לכיסוי על מנת שייפרע. על הכיסוי הזה אנחנו אחראים, כל אחד מאתנו, עקב נשמע לקול השם אלוקינו. אם אני או אתה לא נגרום לכך שהדור הנוכחי יזכה לפריעת ההבטחה, יהיה זה בדור הבא, והברית וההבטחה האלוקית ימשיכו להתקיים.
נשים לב למילה "לך" – "וְשָׁמַר השם אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית". שמירת המצוות שלך תביא לכך שהברית תבוא לידי ביטוי אצלך ובתקופתך. השבועה שמורה מתקופת האבות הקדושים עד אליך, ועל ידך היא מסוגלת להתממש, לו רק תרצה בכך.
ההפטרה מביאה את דברי הנביא ישעיהו, המדריך אותנו כיצד עלינו להתנחם ולהתמודד עם קשיים הפוקדים את ישראל במעלה הדרך המפותלת ורצופת המכשולים לאורך אלפי שנים: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי השם, הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא, א-ב). הנביא מדגיש אודות אברהם "כי אחד קראתיו". יחידי היה אברהם בארץ כנען, ובורא עולם בירך והרבה את זרעו. כשם שההיסטוריה היהודית החלה את דרכה בזכות אחד, כך הגאולה העתידה וכל ההבטחות יכולים לקום ולהיות בזכות מישהו אחד שיניע את הכל – "ושמר השם אלוקיך לך את הברית".
האחד הזה הוא אתה.
אחריות גדולה מוטלת על כל אחד מאתנו.
איך עושים את זה בפועל?
"והיה עקב תשמעון" – "אם את המצוות שאדם דש בעקביו תשמעון" (רש"י).
הביטוי "דש בעקביו" הוא מפתח להבנת הדברים.
העקב בגוף האדם, נמצא במקום הנמוך ביותר. העקב הוא גם "גס" ופחות רגיש מבחינה עצבית ביחס לשאר הגוף. אולם מצד שני, בל נשכח שהוא סובל את כל כובד הגוף. בעבודה הרוחנית יש ל"עקב" מקום של כבוד. הראש והשכל מסמלים את המחשבה, ההבנה והתכנון. הלב מסמל את ההרגשה והרצון. העקב לעומתם מקבל פקודות ופשוט מבצע – אומרים לו ללכת והוא הולך. מבחינה סימבולית, העקב מסמל את המעשים שאדם עושה באופן אוטומטי, בלי לחשוב ימינה או שמאלה ומבלי לתת את הלב שלו אל תוך המעשים.
במהלך היום אנו עושים כל כך הרבה מצוות שמצד אחד כבר התרגלנו לעשותם וזה טוב, שהרי ההרגל הוא אחד הדברים הבסיסיים בחיים, כאותו עקב, אולם בהרגל יש סכנה של איבוד הלב. איבוד המשמעות. לכן אומרת התורה, הצעד הראשון בעבודה שלנו כדי שנזכה שהשבועה תישמר עבורנו, הן המצוות שאדם עושה אותן בין כה וכה, אבל להתחיל להכניס אל תוכן את ההבנה, הלב והרגש.
המילה "דש" אף היא מדויקת להפליא. מלאכת הדישה היא מלאכה חקלאית הנעשית על ידי דריכה ברגליים. החקלאי מניח את אלומות התבואה על הקרקע ודורך עליהן שוב ושוב. זוהי מלאכה שדורשת הכי פחות מחשבה ותחכום ביחס לשאר מלאכות השדה. צריך רק לדרוך בלי מחשבה ובלי תכנון. אבל מצד שני אותה דישה מגלה את כל הטוב שבתבואה, היא מפרידה בין הגרגירים הטובים לבין המוץ והקליפה. היא מגלה את האוכל מתוך הפסולת.
אותם מעשים שאנו דשים בהם, הם אלו שמסוגלים לברר את עבודתנו הפנימית, אולם התנאי הוא שנכניס את הלב אל אותן מצוות.
הבה ניקח לפחות מצווה אחת שאנו מורגלים בה, ונכניס לתוכה לב ורגש כדי שהיא תצליח להצמיח את העולם הרוחני שלנו. ניקח כדוגמא את מצוות ברכת המזון המוזכרת אף היא בפרשתנו (דברים ח, י).
התורה מצווה, שכשאדם אוכל לחם כדי שביעתו, עליו לברך ברכת המזון (חכמים תקנו לברך החל משיעור כזית). ברכת המזון מורכבת ממספר ברכות, השניה בהן נקראת "ברכת הארץ". מי שתיקן ברכה זו הוא יהושע בן נון (ברכות מח ע"ב).
נוסח הברכה הוא כך: "נודה לך השם אלוהינו, על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו השם אלוהינו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלימדתנו, ועל חוקיך שהודעתנו, ועל חיים, חן וחסד שחוננתנו, ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה." נשים לב: אדם אכל פרוסת לחם, והוא מודה לאלוקיו לא רק על הלחם, אלא על יציאת מצרים, על הברית, על התורה, על עצם החיים, על יופי וחן העולם, על החסדים המקיפים אותו מכל עבר. והברכה ממשיכה: "ועל הכל השם אלוקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך…" אומרים תודה על הכל!!
זוהי צורת ההודאה, וכך אמור יהודי להודות לבוראו – על כל רגע ורגע מחייו (רבי ירוחם ממיר, "דעת תורה" על פרשת כי תבא).
מדהים כמה התבוננות, לב ורגש אפשר להכניס אל תוך דבר כל כך "נדוש" – אכילת פרוסת לחם.
ברכת המזון זוהי מצווה שאנו דשים בה, פעמיים ביום, אולם הבה נדוש בה עם התבוננות ומחשבה ונצליח לגלות "תבואה" משובחת בנפשנו פנימה.
אם נתחיל לצעוד עקב בצד אגודל בדרך זו, נזכה במהרה לקיום דברי הנביא בהפטרה: "כִּי נִחַם השם צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ. וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן השם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".