הקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
פרשת "ואתחנן" עוסקת בנושאים מהותיים רבים, ועל כל אחד מהם יש להרחיב את הדיבור בפני עצמו. ציווי על משה לא להיכנס לארץ ישראל ותפילתו לביטול הגזירה. ציווי על העברת ההנהגה ליהושע. אזהרה על שמירת המצוות והזכרת מעמד הר סיני. אזהרה מפני גלות. הזכרת הנסים שעשה אלוקים לישראל, הבדלת ערי מקלט. חזרה על עשרת הדברות. פרשת שמע ישראל – יסודות האמונה וזכירתם ועוד.
בשורות הבאות נדון מעט על הנושא הראשון של הפרשה – עניין התפילה.
לאחר שאלוקים גזר על משה שלא ייכנס לארץ ישראל, משה התחנן שוב ושוב, עד שאמר לו הבורא – "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו). אם משה היה מתפלל תפילה אחת נוספת, אלוקים היה נענה לבקשתו, משום שלתפילה אמתית מעומק הלב יש כוח לשנות את הגזירה.
ספר "שיחות חכמה ומוסר" (ספרו של רבי דוד קראנגלאס) על פרשת תולדות, מביא שאלה מהותית בשם המבי"ט (בספרו "בית אלוקים", שער התפילה פרק יד). נרחיב בה מעט.
בהפטרה לפרשה זו, הפטרת "נחמו" המפורסמת, מופיע הפסוק הבא: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם" (ישעיהו מ, יב). ישעיהו מדבר על כך שבורא עולם ברא את עולמו בשיקול גדול ובמידה מדויקת. כל חלקיק ממרכיבי היקום מדוד, מדויק ומדוקדק. לא חסר שום דבר ואין שום דבר מיותר. "מי מדד בשעלו מים" – האם יש בעולם כולו מי שיודע את המידה המדויקת של כל המים המצויים ביקום, חוץ מבורא עולם? (המילה "שעלו" פירושה אגרופו או צעדיו, שני ביטויים לאופני מדידה). "ושמים בזרת תיכן" – ומי כמוהו יודע את מידת השמים המדויקת, כאילו הוא מדד אותם בזרת (זרת – שם של מידה). "וכל בשליש עפר הארץ" – ומי כמוהו יודע את מידת עפר הארץ כאילו מדדם בשליש (שליש – כלי מדידה). "ושקל בפלס הרים" – מי כמוהו יודע את משקלם של ההרים והגבעות כאילו שקלו אותם בפלס ובמאזניים.
ישעיהו מביא את הדוגמאות הללו כדי לעודד את עם ישראל על הגאולה ואומר להם, אצל בורא עולם הכל מדוקדק ומחושב, והגאולה תבוא בדיוק בזמן הנכון והמתאים.
לאור הידיעה שכל בריאת העולם הינה שקולה ומדודה, נבין טוב יותר את שאלתו של ספר המבי"ט. הרי כל גרגר חול נמדד, וודאי שגם כל צרכי האדם. "למה מונע השם יתברך מהאדם דבר הצריך לו? כיון שבראו, למה הוצרך להתפלל על צרכו? והרי ביום שיוצא אדם לאוויר העולם מזונותיו באים עמו, אם עני ואם עשיר… ואם כן, למה הוצרך האדם להתפלל על הדברים הצריכים בהכרח למציאותו בזה העולם"?
כלומר, יודעים אנו שעיקר מצוות התפילה היא גם על הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם הנצרכים עבור עצם קיומו, כמו תפילה על חיים, בריאות, פרנסה וכדומה. למה אדם צריך להתפלל עבור צרכיו הבסיסיים? מדוע הוא שונה מכל בריאה דוממת שנבראה עם כל התנאים הנצרכים עבור קיומה?
המבי"ט עונה כך: התפילה לא גורמת לאדם המתפלל שהוא יקבל מן השמים חלק חדש שמעולם לא נגזר עליו לקבל אותו. ההיפך הוא הנכון. החלק שנגזר על האדם מן השמים, והוא חלקו שנגזר עליו עם לידתו, את אותו חלק הוא לא יקבל ללא תפילה.
אולם כאן יש חילוק בין שני סוגי מתפללים – אדם שלם ואדם לא שלם. אדם שלא הגיע לשלימות, או חלילה אדם רשע, הסיבה שהוא עלול לא לקבל את מה שנגזר עליו עם לידתו, הם מעשיו הלא טובים אשר מונעים ממנו מלקבל את הטובה. החטאים והעוונות יוצרים מעין מחיצה וחציצה בין האדם לבין השפע המוכן לו. התפילה שאותו אדם מתפלל, מסלקת את אותן מחיצות ופותחת לפניו את הדלת לקבל את מה שמגיע לו. אם כן, גם האדם נברא עם כל התנאים הנצרכים עבור קיומו, כמובן כפי הרצון האלוקי שדעת אדם אינה מסוגלת להבינו, אולם מעשיו השליליים של האדם עלולים ליצור מעין מחסום שחוסם את אותו שפע אלוקי, והתפילה מסלקת את אותו מחסום.
התפילה גורמת למשהו נוסף. יתכן שאדם יצא לאוויר העולם בצורה שבה לא נגזר עליו לקבל ברכה מסוימת, אולם על ידי התפילה הוא משנה את עיקר צורתו הפנימית. התפילה בכוחה לשנות את המהות של האדם. הוא הופך לאדם מאמין יותר, בוטח יותר וקרוב לאלוקים יותר. כשהמהות של האדם משתנית, גם הצרכים שלו משתנים בהתאם, ויתכן שבמצבו "החדש" הוא יזכה לברכות רבות מן השמים.
ביחס לאדם השלם, לתפילה יש מטרה נוספת. הקדוש ברוך הוא גזר בטבע, שגם מה שמגיע לצדיקים ונקבע עבורם עם לידתם, לא יגיע אליהם ללא תפילה. מדוע? "מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים" (יבמות סד). כמובן שקשה להבין את כוונת הדברים, שהרי אין אנו יכולים לייחס כוחות אנושיים לבורא עולם, אולם כך כותב התלמוד. התפילה גורמת לקשר בין אדם לבוראו, והשם יתברך רוצה את זה והוא מתאווה ומצפה לשמוע את תפילותיהם של בניו אהוביו.
דוגמא לכוחה של התפילה אצל האדם השלם, יכולים אנו לראות בתפילתו של משה רבנו אצלנו בפרשה: "אֶעְבְּרָה נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים ג, כה). משה ביקש שני דברים: א. "אעברה נא" – לעבור את הירדן. ב. "ואראה את הארץ" – לראות את הארץ. על הבקשה הראשונה הבורא ענה לו: "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". אולם הבורא נעתר לבקשתו השניה ואמר לו: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ". משה זכה לראות את הארץ רק בגלל שהוא ביקש. גם משה, עם כל מעשיו הטובים, לא היה זוכה לראות את הארץ אם הוא לא היה מבקש ומתפלל (רש"י ברכות לב ע"ב. מהרש"א שם).
מדהים הדבר.
מי יודע כמה שפע של ברכה מוכן עבורנו באוצרותיו של הבורא, והוא ממתין רק לדבר אחד – שנבקש.
התפילה, מטרתה גם למנוע את תופעת ההתיישנות עליה מתריע משה בפרשה זו: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי השם אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (דברים ד, כה-כו).
כאשר אדם מתפלל גם על צרכיו הבסיסיים ביותר, הוא מחדיר לעצמו את האמונה שלא כל מה שהיה בעבר בטוח שיהיה בעתיד, והוא מבין שכל צרכי חייו הבסיסיים תלויים בכל רגע נתון ברצונו של הבורא.
התפילה אינה רק בקשות אלא גם דברי שבח והודאה על כל פרט. מידי בוקר אנו מברכים את "ברכות השחר" ומודים לבורא על הדברים הכי "פשוטים" – פוקח עיוורים, זוקף כפופים, רוקע על הארץ על המים ועוד. בעקרון, היה עלינו להודות על כך בכל רגע, אולם קל לנו יותר לחוש ולהרגיש במתנת הראיה מידי בוקר מחדש. הראיה ושאר צרכי האדם מתחדשים בכל רגע נתון, וכפי שאומרים אנו בתפילה: "המחדש בטובו בכל יום, תמיד, מעשה בראשית". יש שני הדגשים – "בכל יום", זה קל לנו להרגיש לכן אנו מברכים על כך מידי בוקר, וההרגשה השניה שעלינו להתחזק בה היא "תמיד". בכל רגע ורגע.
הבריאה וכל מה שיש בה זועקת חידוש – שמים, ארץ, ימים וכל אשר בהם: "אַתָּה הוּא השם לְבַדֶּךָ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ, הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה, ט, ו). הפסוק מזכיר שני שלבים: עשייה והחייאה. "אתה עשית", "ואתה מחיה את כולם". כלומר, העולם כולו חי כעת, לא בגלל שעשו אותו בעבר וממילא הוא ממשיך את קיומו, אלא הוא מקבל חיות מחודשת בכל רגע ורגע.
התפילה על כל שלביה, גורמת לכך שאנחנו מסתכלים על העולם כולו במבט של "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
דוד המלך אמר: "אֲרוֹמִמְךָ השם כִּי דִלִּיתָנִי" (תהלים ל, ב). למילה "דליתני" יש שתי משמעויות (רד"ק): א. השפלתני, מלשון דל. ב. רוממתני, מלשון לדלות – להרים.
לכאורה, מהי ההודאה על כך ש"השפלתני"? שני ההסברים תלויים זה בזה. אדם נותן הודאה להשם על כך שהביא אותו למצב של "דלתני" – השפלתני, כדי שעל ידי זה יכיר ביתר שאת את המצב של "דלתני" – רוממתני. אלמלא הצרות והייסורים, אין האדם יכול להתעורר ולהכיר בנסי השם. טבע האדם שהוא רואה בחיי השגרה היומיומיים את חסדי השם כדבר מובן מאליו שכך מגיע לו, וכדי להכיר ביתר שאת את ה"רוממתני", יש צורך שיהיה קודם "השפלתני" ("שפתי חיים", מידות ועבודת השם, עמוד שעה).
אף אחד מאתנו לא רוצה להגיע למצב של צרות ודלות כדי לראות את חסדי השם. הפתרון הוא תפילה. התפילה וההכרה בתלות האדם בהשם, גורמת לכך שגם כשאדם במצב של "רוממתני" הוא מרגיש תלוי ועומד בחסדו.