הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (פרק ו פס' ה) וכתב רש"י "ובכל מאודך – בכל ממונך, יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר ובכל מאדך". ומקורו בגמ' (ברכות סא ב) "אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך [מדוע נאמרו שניהם, יאמר החביב מביניהם, ודי בכך] אלא, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר בכל מאדך".
ובודאי שאין להבין את הדברים כפשוטם, שיש אדם המוסר נפשו ממש עבור ממונו, וכגון בשודדי דרכים המאיימים על חייו אם לא ייתן להם את כספו שיעדיף את כספו מאשר את חייו, שהרי במקרה זה יטלו ממנו את שניהם. ומקובל בזה, שהכוונה לאדם המסַכן את נפשו עבור ממונו, וכגון סוחר השוהה במקום סכנה לצורך עסקיו.
והנה, בכתוב לא נתפרש שיש לאהוב את הקב"ה "בכל ממונך", אלא נקטה התורה לשון "מאודך" שמשמעו דבר שהאדם חפץ בו מאוד (אבן עזרא) וכפי שפירש רש"י (סנהדרין עד א ד"ה לכך) "תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך" וזהו לאו דווקא ממון, אלא דברים רבים ורצונות שונים נכללים בזה, וא"כ יש להקשות, מדוע פירשו חז"ל את הכתוב שהכוונה לאדם המסכן נפשו עבור ממונו שדבר זה אינו שייך אלא במיעוט אנשים שבטלה דעתם אצל כל אדם, ולא פירשו שהכוונה לרצונות השייכים לכלל העולם.
ולהבין מאמר חז"ל זה יש להקדים ולהבין מהו יותר מ"גופו" שאמרו חז"ל-
בהשקפה ראשונה נראה שרצונותיו ותאוותיו של האדם מתחלקים לשנים – גוף ונשמה, וכל פעולה שהאדם עושה נובעת או מנשמתו הרוחנית או מגופו הגשמי, ועל כן שאמרו חז"ל "ממונו חביב עליו יותר מגופו" משמעות הדברים שרצונותיו הגשמיים ["ממונו"] חביבים עליו יותר מחייו ["גופו"].
אך מצינו בחז"ל שמעשיו של האדם נובעים משלושה חלקים, וכגון בהתרת נדרים "שמעו נא רבותי וכו' בין מן הדברים הנוגעים אל הממון בין מן הדברים הנוגעים אל הגוף בין מן הדברים הנוגעים אל הנשמה" ואצל יעקב אבינו "ויבא יעקב שלם עיר שכם" (בראשית לג יח) כתב רש"י "שלם בממונו, שלם בתורתו, שלם בגופו" כלומר שג' שורשים של רצונות קיימים באדם, ממון, גוף ונשמה.
והביאור בזה, שתאוות הממון שונה במהותה מתאוות הגוף, שבעוד הגוף כאשר בא על סיפוקו, אינו מתאווה יותר, וכגון השבע אינו מתאווה למאכל, אצל תאוות הממון אין לה גבול ושיעור ו"אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה ט) ואמרו חז"ל (קה"ר א לב) "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", וכפי שרואים שאף אדם שיש לו רכוש לאלף שנה ממשיך הוא לצבור עוד ועוד ממון, ובהכרח, שתאוות הממון אינה נובעת מתאוות הגוף, אלא תאווה בפני עצמה היא שהאדם מרגיש מובטח ומבוסס ע"י ריבוי נכסים.
ומעתה יש לומר ש"ממונו חביב עליו יותר מגופו" ביאורו שמתוך שתי התאוות הגשמיות – גוף וממון, מעדיף האדם את תאוות הממון, ואין הכוונה שהאדם מסכן נפשו עבור הממון שהוא דבר השייך ביחידים בלבד, אלא הכוונה שמעדיף את תאוות הממון על פני תאוות הגוף, וכגון המדיר שינה מעיניו או מפסיד מאכילתו עבור עסקיו, והוא דבר השייך בכל אדם כידוע, ואף בצדיקים קיימת בחינה זו שאמרו חז"ל (חולין צא א) "צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם" ואין הכוונה שמעדיפים את ממונם על פני נשמתם חלילה, אלא שמבין שתי תאוות הגשמיות גוף וממון פעמים ומעדיפים את ממונם על פני גופם. וכנגד ב' רצונות אלו ציוותה התורה "ואהבת את ה' אלוקיך" שיש לו לאדם לאהוב את הקב"ה בדבר החביב לו ביותר בין אם זה הנאת גופו ובין אם זה ממונו.