תשעה באב – צריך להיזהר מלבכות לחינם

כבר ממש בקרוב יגיע תשעה באב – יום אבל לעם ישראל בו נחרב בית המקדש. מצד שני, לא מעט אנשים השייכים לעם ישראל לא מבינים אפילו בשביל מה צריך לצום ולהתאבל. אנחנו נוטים להשוות את בית המקדש לדברים הגשמיים שאנו מכירים וכך לא מבינים מה יש לבכות כל כך הרבה שנים על עצים ואבנים. אבל חורבן בית המקדש הוא הרבה יותר מסתם בית שנחרב. הוא למעשה החוסר הגדול ביותר בחיינו, שנותן קיום לכל החוסרים שכל אדם מרגיש בחייו. הבעיה הגדולה ביותר היא שאנחנו בכלל לא מבינים את זה.

אם נתבונן על כל אומה ולשון נראה, שדבר מקובל הוא אצלם לקבוע יום חג ביום שבו ניצחו במלחמה קשה או שזכו בו לעצמאות מדינית וכיוצ"ב, אך לא ראינו שנהגו לקבוע יום מיוחד לזכר תבוסה ומפלה, ובפרט אם הדבר התרחש לפני אלפי שנים. ואדרבה, מנסים לטשטש את הדברים ולשכוח מהם לגמרי.

שונה מהם העם היהודי, שחכמיו קבעו לו את יום ט' באב כיום צום ואבל, לזכר המפלה והתבוסה שנחל ממלכות בבל, ואשר הביאה לשריפת ביהמ"ק ביום זה, ולא עוד אלא שליום זכרון זה קודמת הכנה של שלושה שבועות שגם בהם נוהגים דיני אבלות מסויימים. מהו ההבדל בין האומה הישראלית לשאר אומות העולם?

ההבדל חד וברור: השקפתם של אומות העולם היא: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", וממילא אם יקבעו יום זכרון לזכר תבוסה שלהם, תהיה זו בעצם בושה וחרפה עבורם, שלא הצליחו במלחמתם. לעומת זאת כלל ישראל יודעים שהכל מאת ה', גם המפלות והתבוסות הבאות עלינו מחמת מעשינו, ואדרבה, יום כזה מסוגל הוא להתחזקות באמונה ובתיקון המעשים.

כלל ישראל יודעים לומר גם "זמן גלותנו" ולא רק "זמן שמחתנו"! ומכאן תוכחה מגולה לכל אדם באשר הוא שחלילה לא יזלזל בצום תשעה באב. עליו לצום ולהראות כאב על חורבן ביהמ"ק, ולא ידחה הדבר מליבו.

מסופר על יהודי אחד שבא לרבו והודיעו כי אינו נוהג להתענות בתשעה באב, משום ש"מדובר על מאורע שהתרחש לפי אלפיים שנה…". שמע הרב את הדברים ושתק. כשהגיע יום פורים הביט הרב באותו יהודי וראה שהוא רוקד ושמח. קרא לו הרב ושאל אותו: "מדוע אתה כל כך שמח בפורים, הרי גם המעשה של המן ומרדכי היה לפני כאלף חמש מאות שנה?!" ניסה האיש לתרץ כל מיני תירוצים, אך הרב הפסיקו ואמר לו חד משמעית: "על זה נאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' – אם אני שוכח מירושלים ולא נוהג להתענות עם הציבור על חורבנה, עלי לשכוח גם מ'ימיני' – מפורים ומרדכי שנקרא 'איש ימיני'…"

צריך כל יהודי להתאבל על ירושלים ולדעת על מה אבלותו. לדאבוננו, ישנם אנשים שבוכים בתשעה באב ואינם יודעים בדיוק על מה הם בוכים. משל למה הדבר דומה, לאדם שקנה כרטיס הגרלה, הגיע הביתה ואמר לאשתו: "ראי, הנה כרטיס ההגרלה, שמרי עליו היטב שלא יאבד, כי יתכן שבסופו של דבר ערכו יהיה גדול ועצום". שמעה האשה בקול בעלה והניחה את הכרטיס בתוך הארון במטבח, והזהירה את הילדים שלא יגעו במה שיש בארון.

הילדים, כדרכם של ילדים, הנהנו בראשם לאות הסכמה, אבל מיד כשיצאה אמם מהמטבח נכנסו למטבח, טיפסו על כסא ונטלו את הכרטיס, כי חשבו שזהו משחק מעניין, התחילו לשחק בו, ותוך כדי משחק נפל הכרטיס לתוך הלהבה הבוערת בכיריים ונשרף כליל! התחילו הילדים לבכות. נכנסה האם הביתה ושאלה את הילדים על מה הם בוכים. סיפרו לה הילדים שה"משחק" שלהם נשרף. בדקה האמא את הענין ולתדהמתה הגדולה גילתה שהיה זה כרטיס ההגרלה. התחילה גם היא לבכות. בינתיים אבי המשפחה היה מהלך ברחוב, וכשעבר ליד דוכן מכירת כרטיסי ההגרלה ראה לשמחתו שמס' הכרטיס שלו זכה! רץ לביתו כשהוא שמח וטוב לב, והנה כשאך פתח את דלת הבית ראה שכולם בוכים. שאל את אשתו: "על מה ולמה הבכי הזה?" סיפרה לו אשתו שהכרטיס נשרף. ואז התחיל גם הוא לבכות.

והנה למתבונן מהצד נראה שבכיים של כל בני הבית שוה. הרי כולם בוכים. אך האמת היא שכל אחד בוכה על משהו אחר לגמרי: הילדים הקטנים בוכים על משחק שנשרף, האשה בוכה בגלל שמעלה באמון בעלה, ורק הבעל יודע שישנה סיבה אמיתית לבכות – בגלל משחק טפשי של ילדיו הקטנים, הפסידה המשפחה סכום כסף עצום שיכל להוציאם מאפילה לאורה ולשנות את כל צורת החיים שלהם.

כך הוא גם הבכי בט' באב. נכון, כולם בוכים, אך השאלה היא על מה הבכי: ישנם הבוכים על צרותיהם הפרטיות – זה על שאין לו פרנסה, חבירו על חוסר הצלחתו בחיים, והשלישי על הרציחות וההרג שבזמן האחרון נעשו מנת חלקנו מידי יום רח"ל. כל אלו עדיין אינם בוכים על הדבר שבאמת צריכים לבכות עליו.

רק מי שבוכה על בית המקדש שנחרב בעוונותינו, ועל כך כל אבלותו בתשעה באב – הוא זה המתאבל על ירושלים אשר יזכה ויראה בשמחתה. עם כל הצום והאבל שבתשעה באב, עלינו לחיות בציפיה תמידית שהקב"ה יגאלנו ויבנה את בית מקדשנו, ואסור לאבד תקוה.

מסופר על מלך אחד שביקש מצייר לצייר לו את כל אומות העולם עפ"י תכונותיהם. התחיל הצייר בעבודתו, ואכן זיהה המלך את כל האומות. עד שהגיע לציור של פני אדם אשר עין אחת בו בוכה ועין אחת שמחה. שאל המלך את הצייר: "איזו אומה התכוונת לבטא בציור זה?" ענה הצייר: "זהו העם היהודי שמצד אחד באות עליו צרות רבות והוא בוכה ומיצר עליהן, אך יחד עם זאת יודע הוא לקוות לטוב ולשמוח, כי יש לו על מי להשען".

לכן, מיד אחרי ט' באב קוראים אנו את הפטרת "נחמו נחמו עמי", כי כשיהודי מראה שהוא מתאבל על גלות השכינה, מיד הקב"ה בא לנחמו בנחמה כפולה.

שאל הגאון רבי יצחק אלפיה זצ"ל, הכיצד יובן הדבר, שאבותינו, ראשונים כמלאכים, אשר התאבלו כל ימיהם על החורבן וערכו תיקון חצות בכל לילה בשק ואפר, התפללו על הגאולה בדמעות שליש וכוונו לקרבה בכוונותיהם וביחודיהם, בתורתם ובמצוותיהם – לא זכו ולא נענו. ואנו, דור עקבתא דמשיחא, החשובים לעומת כגרגר חרדל מול גלגל חמה, האנו נזכה לאור הגאולה? היתכן שהמקדש -דוקא בימינו יחודש?

ותירץ במשל, עינינו הרואות, שכאשר בא אדם לחנות ומבקש מידה של קמח או של מלח, מניחים שקית ריקה בכף המאזניים האחת, ואת המשקולת המתאימה על הכף השניה. נותנים לשקית חופן אחר חופן, במידה גדושה, עד שהכף זעה מעט. או אז מוסיפים קמצוץ, וקורט נוסף, גרגר ועוד גרגר, עד שהכפות משתוות ומתאזנות. והנה למראית עין, הגרגר האחרון הוא שהכריע את הכף, ואמת הוא. אבל כל אחד מבין, שלולי קדמו לו החפינות הגדושות, לא היה בכח הגרגר להכיר את הכף, ולא היה נחשב בפני עצמו למאומה.

והנמשל: תקט"ו תפילות התפלל משה רבינו להכנס לארץ, ובאחרונה אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". למדו מכאן חז"ל, שאם היה מוסיף תפילה אחת, היה נענה. הכיצד יובן הדבר? אלא חייבים לומר, שכל תפילה פועלת, לכל תפילה יש משקל, עד שהאחרונה היתה מכרעת. כמו שאמרו חז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל". וכן מסורת בידינו, שבתענית גשמים ירד רבי אליעזר לפני התיבה והתפלל ולא נענה, ירד רבי עקיבא תלמידו, התפלל, וירדו גשמים. ולא משום שרבי עקיבא גדול מרבו, אלא תפילותיו של רבי אליעזר סללו את הדרך לתפילותיו של רבי עקיבא שנענו.

הוא הדין בענייננו. אמת, שאנו כגרגר חרדל לעומת אבותינו, שתפילותיהם היו בחפניים גדושות לרוב קדושתם וחסידותם. אך דוקא משום כך, משום שתפילות כל הדורות עלו לרצון; הצטרפו ונצברו, אין חסר עתה אלא קורטוב, דבר מועט, שאותו נשלים בתפילותינו ובבקשותינו עד להכרעת כף המאזנים לטובה. וטובה גדולה תיחשב לנו, ועל שמנו תקרא הגאולה. כמו שאמרו חכמים, שאין המצווה נקראת אלא על שם גומרה! (אגישמייקווארט מתוך המאיר אור).

חטא המרגלים היה בתשעה באב. כל העם פחדו להיכנס לארץ וחשבו שהם הולכים למות, אז הם פשוט התחילו לבכות. הקדוש ברוך הוא אמר: אתם בכיתם בכיה של חינם – אני אקבע לכם בכיה לדורות. מאות שנים לאחר מכן נחרב בית המקדש הראשון, ולאחר מכן גם בית המקדש השני, באותו התאריך בדיוק – תשעה באב. הכל התחיל מבכיה של חינם שבכו ישראל לאחר שנפלו מאמונתם ופחדו להיכנס לארץ. מכאן אפשר ללמוד כמה חשוב להימנע מלהתבכיין ומלהיות עצובים, שהרי האמונה והביטחון בקדוש ברוך הוא מסלקים כל פחד ודאגה. הבכי מציג אותנו כקטני אמונה ומחליש אותנו בעבודה הרוחנית שלנו.

לכל אדם יש חוסרים בחייו. כל דבר שלא הולך לנו בדיוק כמו שרצינו, כל דבר לא טוב, ייסורים, עצבות ושאר כל הדברים שהופכים אותנו ללא מושלמים הם בעצם חוסרים שיש לנו. לכל החוסרים ישנה סיבה אחת ויחידה – הריחוק ממקור השלמות שהוא כמובן הקדוש ברוך הוא. במלה אחת ניתן לכנות את המצב הזה בשם "גלות". הרי אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא מושלם, ומתוך השלמות שלו אנו מקבלים את הקיום שלנו ושל העולם. לכן מובן שככל שנהיה קרובים למקור השלמות, כך נזכה להיות שלמים יותר. ככל שנתרחק ממנו לעומת זאת, נהיה חסרים יותר.

המצב של עם ישראל ב2000 השנים האחרונות הוא מצב של גלות וריחוק מהקדוש ברוך הוא. כאשר אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אנו למעשה מתאבלים על הריחוק שלנו ממקור השלמות ועל כל העוונות והחטאים שלנו שהרחיקו אותנו מהקדוש ברוך הוא, וגרמו לנו על ידי כך להרבה צרות וייסורים שנובעים מהחוסר שנוצר. כל דבר קטן שמטריד אותנו, כל צער שנגרם לנו, הכל תוצאה ישירה של ריחוק מהקדוש ברוך הוא. לו היינו קרובים אליו יותר, היינו קרובים יותר לשלמות. אושר עילאי ללא הפסקה, עונג ושמחה, הכל טוב ללא שום קיום לרע. תחשבו על העולם בו אנו חיים היום, כמה ריחוק, כמה צרות, כמה חוסר… האם יש מישהו שסובר שלא צריך להתאבל על כל הצרות והייסורים שיש לו בחיים?

עם כל זה צריך לדעת שיש דווקא עניין גדול לבכות. גם אם כל השערים ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו ולא ינעלו לעולם. תפילה בבכי ובכוונה מועילה מאוד ופורצת את כל המנעולים הכבדים. יש עניין גדול לעשות בכל לילה לאחר חצות תיקון חצות ולהוריד דמעות על בית המקדש שנחרב. בימי בין המיצרים יש עניין לעשות חלק מתיקון חצות (תיקון רחל) גם בחצות היום וגם שם העיקר זה לבכות ולהצטער על חורבן בית המקדש. איבדנו דבר גדול שאנו כלל לא מבינים את ערכו ועל זה ראוי לבכות. עניין הבכי הוא דבר גדול וחשוב ויכול להועיל ולעשות תיקונים גדולים בעולם. אך כל זה מדובר על בכי המכוון לעניינים חשובים ולא מתבזבז לחינם.

כדי להגיע למקום הפנימי הזה בו נוכל לבכות מכל הלב על חורבן בית המקדש ועל עניינים רוחניים צריך הרבה עבודה עצמית. על פי טבע, אדם לא מסוגל לבכות בגלל משהו שהתרחש לפני אלפי שנים ושהוא לא רואה עצמו קשור אליו. על פי טבע האדם מתוכנת לבכות רק בכיה של חינם. בהתחלה בתור תינוקות בוכים על כל שטות, אך גם כאשר אנו גדלים ודברים לא מסתדרים או שאנו לא מסוגלים להתמודד עם דברים, אנו נותנים לרגש ולדמעות להשתלט עלינו. לכל אחד יש את הזמנים בהם הוא נשבר ורק רוצה לפרוץ בבכי. ישנם אנשים שכליים יותר ששולטים על הרגש ולא מוציאים אותו החוצה, עליהם לא נוכל לראות שום סימן של עצבות. וישנם אנשים רגשיים יותר שיכולים פתאום להתפרץ בבכי קורע לב באמצע המכולת כי נגמר החלב. זה לא משנה לאיזה סוג אנשים אנו משתייכים וגם אין צורך לשנות את הטבע שלנו. מה שחשוב הוא שננתב את הבכי למקומות טובים ומועילים שיוכלו לעזור לנו במקום להזיק.

אם אדם לא ישים לב לעצמו ופשוט ייתן לרגש לעשות מה שבא לו, לא תהיה לו כלל שליטה על חייו. הוא ימצא את עצמו בוכה במצבים טיפשיים ודווקא בשיאי תפילת יום הכיפורים שקובעת את כל עתידו לשנה הקרובה הוא יהיה אטום לגמרי. הוא גם יחשוב לעצמו שאין לו כלל שליטה על זה, שהרי איך אפשר לבחור מתי לבכות? אלא שהרגש שלנו נובע ממה שאנו מכניסים לחיי היום יום שלנו. הרגש מושפע מהמעשים, המחשבות והאמונות הפנימיות שלנו. אם נצליח לעשות עבודה פנימית נוכל לנתב את הרגשות ואת הבכי למקומות שנבחר.

הכל עניין של התבוננות והתחברות לדברים. אדם שמרגיש שכלום לא מסתדר לו בחיים, שהכל נראה שחור ושאין תקווה באופק, מרגיש צורך לבכות על הצרות שלו. בכי כזה עלול להזיק מאוד, זהו בכי לחינם שלא מועיל במאום. זהו בכי שמראה שאותו אדם לא בוטח בקדוש ברוך הוא שהוא מביא לו ניסיונות לטובתו האישית. בכי שמראה על חוסר אמונה ותקווה. אבל עם טיפה התבוננות, הוא יוכל לראות תמונה רחבה יותר ולהבין שיש שורש לכל הבעיות האלו. אם כלום לא מסתדר, אז יש משהו רוחני שגורם לזה. אם הכל שחור, זה אומר שהקדוש ברוך הוא עשה לו את זה כי זה מה שטוב לחייו כעת ויוביל אותו למקום הנכון. אם אין תקווה זה אומר שהאמונה שלו לא מספיק חזקה. ברגע שאנו מצליחים להבין שיש גורמים רוחניים שמביאים אותנו למצבים האלו, אנו יכולים לבכות על אותו שורש רוחני ובכך לתקן את הדברים עצמם. אם נבכה על חוסר האמונה שלנו, על חוסר הביטחון בקדוש ברוך הוא, על החטאים והעוונות שגרמו לנו להגיע למצבים לא טובים, אז הבכיה בוודאי לא תהיה לחינם ותוכל להועיל. כאשר ישנו קלקול מסוים, אנו יכולים לבכות לעצמנו במשך שנים על כמה רע לנו וכמה אנו סובלים מהקלקול, אבל כל זה לא יעזור לנו אפילו טיפה. אך אם אנו בודקים מהו השורש של הקלקול ואיך לתקן אותו, אז כבר תהיה מכך תועלת רבה.

בעניינים רוחניים התיקון הוא לעשות תשובה. לשוב לקדוש ברוך הוא ולעשות רצונו. הבכי מחזיר אותנו לדרך ומראה שאנו לא מרוצים מהריחוק שאליו הגענו. כאשר אנו בוכים בכוונה על החטאים והמעשים הלא טובים ורק מחפשים דרך להתקרב לקדוש ברוך הוא ולחזור למסלול הנכון, אז אנו מתקנים את כל אותם דברים לא טובים ומתחברים לקדוש ברוך הוא דרך הבכי. לכן שערי דמעה לא ננעלו, כי בעזרת הבכי אפשר להשיג את כל מה שנרצה. הדבר דומה לילד שהתרחק מאביו לאחר שמרד בו והלך לעיר אחרת, כעת הוא יכול לבכות על כך שקשה לו להסתדר בעיר חדשה, שהוא לא מכיר שום דבר, שרע לו להיות לבד וכו'. אך כל זה בכיה לחינם שרק תזיק לו. הוא גם יכול לדבר עם אביו בטלפון, לספר לו על מצבו ולבקש עזרה, ואז בוודאי שאביו יצטער על כך, אך לא בטוח שישמח לעזור לו הרבה. אך תארו לכם שאותו בן ירים טלפון לאביו ובבכי קורע לב יבקש סליחה ויתחנן אליו שישיב אותו אליו. באותו רגע האב יעזוב את כל עיסוקיו ובמונית ספיישל יגיע עד אליו וייתן לו את כל מה שיבקש. אם נלמד לבכות בצורה הנכונה, נוכל לקבל את כל מה שנרצה.

השורש העיקרי לבעיות של כל עם ישראל בכלל ושל כל יהודי בפרט הוא חורבן בית המקדש. בית המקדש היה הבית של השכינה הקדושה. מקום גילוי הרוחניות והאמונה של ישראל. מקום החיבור לקדוש ברוך בין רוחניות לגשמיות ובין שמיים לארץ. כל הצרות של עם ישראל נובעות מהגלות. מתוך החטאים והעוונות, נגזר עלינו שייחרב בית המקדש ומאז אנו חיים בהסתר פנים. הקדוש ברוך הוא מסתיר את פניו וכך מונע מהשפע הראוי לנו להגיע אלינו. כאשר אנו חיים בריחוק מהאור העצום של הקדוש ברוך הוא, הכל חשוך וקשה לנו להתמודד. כאשר התמונה הגדולה מוסתרת, אנו חיים בצמצום ואז נכנסים פחדים ודאגות. משם מגיעים הייאוש, העצבות והכבדות. כעת כדי לתקן את כל זה אנו יכולים לעשות דבר פשוט מאוד, רק צריך לבכות בכיה אמתית על הגורם לכל הצרות שלנו.

במקום לבכות על הצרות הגשמיות עצמן, אלו שהשם יתברך הביא אלינו כדי שנתקן את השורש הרוחני שלהן, במקום זה נבכה על השורש של הצרות שיתקן ממילא גם את כל הצרות עצמן. כשאנו באים לבכות על הצרות שלנו, אין צורך להפסיק את הבכי, אלא לנתב אותו לבית המקדש וצער השכינה שגורם לכל אותן הצרות. במקום לראות את המקל שמכאיב לנו, נתבונן בתמונה הגדולה יותר ונגלה מי מחזיק את המקל ומכה בו. כשאנו באים לבכות על איזו צרה חולפת שמצערת אותנו, נחשוב על הגלות ועל חורבן בית המקדש שהביאו לנו את אותה הצרה. נחשוב על הצער הרגעי שאנו חשים כעת ונתחבר אליו בזמן שאנו נזכרים בחורבן הגדול.

בית המקדש זהו הבית של הקדוש ברוך הוא פה איתנו בעולם הגשמי. כך אנו יכולים לזכות להיות קרובים אליו וליהנות מזיו שכינתו. בוודאי שעל החוסר העצום הזה שמביא לכל החוסרים בחיינו ראוי לכל אדם להתאבל. בתשעה באב אנו מתאבלים על חורבן הבית, ומראים לקדוש ברוך הוא שאנו רוצים בקרבתו. מבקשים ממנו שיסלח לנו על העוונות, צמים כדי לחזור בתשובה, ומתאבלים בעיקר כדי שאנו בעצמנו נבין את החוסר העצום שיש לנו. זה מביא אותנו להשתדל לעשות כל מאמץ כדי להשלים אותו, ולא להמשיך את חיינו כרגיל מבלי להבין מה זה בכלל תשעה באב ורק לחשוב שיש כמה "חרדים פאנטיים" שצמים ובוכים על איזה מבנה ישן שחרב.

מתוך האבל הזה שאנו נכנסים אליו, ניתן להגיע לשלמות האמתית. הרי רק מי שיודע שקיימת בעיה כלשהי, יוכל לטפל בה. ברגע שאנו מבינים את הסיבה לכל החוסרים שלנו, אנו יכולים לבכות ולהתאבל ולזכות על ידי כך לבניין בית המקדש. אדם שלא מבין למה יש לו חוסרים בחייו מנסה להשלים אותם יום אחר יום מבלי להבין שהוא לעולם לא יצליח. האבלות לא נועדה כדי להכניס אותנו לעצבות ודיכאון חס ושלום. היא נועדה כדי שנוכל להתעלות דרכה, להבין מה חסר לנו ולהשלים את אותו חוסר. לכן כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה.

הכל התחיל מבכיה של חינם ולכן בזכות בכיה אמיתית ומועילה נוכל לתקן את הבעיה. הבכי הוא שהכניס אותנו למצב הזה והבכי הוא שיכול להוציא אותנו מזה. השם יתברך יזכה אותנו לצאת מהגלות ולראות בשמחת ירושלים ובבנין בית המקדש. שלא נצטרך כלל לצום וימי האבל האלו יהפכו כבר עכשיו לימי ששון ושמחה. (הרב פיזנטי, אתר אמונה).