הרב ירחמיאל קראםהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"למה לי רוב זבחיכם אמר ה'" (ישעיהו א', י"א) מן ההפטרה
ירושלים בשנותיה האחרונות, העיר שנחשבה כרבתי בגויים וכשרתי במדינות, סופרת את שנותיה האחרונות. ברחובותיה סובבים ירמיהו ויחזקאל, נביאי החורבן, המשמיעים את נבואות הזעם שלהם. אך קונה לסחורתם אין. בלשון בן זמננו נקרא מצב זה: "עסקים כרגיל", רחמנא לצלן. ואפילו כשנבוזראדן רב הטבחים של נבוכדנצר מלך בבל צר על ירושלים, אין בכוונת הנצורים לחזור בתשובה. הנביאים ממחישים לפניהם את החורבן הנורא במשלים מוחשיים אך דבר לא עוזר. אפילו חלקים במגילת איכה, שנקראו לפני המלך יהויקים כשמונה עשרה שנים קודם החורבן, אין בכוחם לזעזע את העם, אשר ממשיך בדרכו. מפני מה לא פעלו הנבואות את פעולתם? מה קרה לעם, שנכנס לאדישות כה מפחידה?
ברור שכאשר אדם שנה ושילש בחטאו, התשובה קשה עליו ביותר. אך נראה שמלבד ההרגל לחיי עבירה, שלו התרגל דור החורבן, חיו אנשי הדור ההוא בתחושה כי דבר לא יקרה. הם ידעו שבית המקדש הוא כביכול "מעונו" של הקב"ה ובתור שכזה לא תיגע בו יד לרעה, הדור בטח במקדש והבין כי אין כל אפשרות שיעלה באש.
והדברים מפורשים בפסוקי ספר ירמיהו.
עם ישראל לא האמינו כי בית המקדש יחרב. היה זה משהו מעבר לגבול האסון אותו יכלו לחזות. בספר תהילים אומר נעים זמירות ישראל: "אלוקים באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים" (תהלים, ע"ט, א'). לכאורה, סדר המאורעות בפסוק זה אינו מדויק. שהרי, תחילה נכנסו לירושלים, שמו אותה לעיים, ורק אחר כך טמאו הגויים את היכל הקודש, בית המקדש. ומפני מה, אפוא, שינה דוד המלך את חורבנה של ירושלים בדרך זו?
עמד על מדוכה זו מרן בעל ה"חתם סופר", המבאר זאת בספרו "תורת משה":
עם ישראל חשבו כי גם אם יפרצו הבבלים את חומות העיר ויפלשו לירושלים, אין בכך סוף פסוק. הגויים לבטח לא יבקשו להיכנס אל הקודש פנימה ושם תהיה מפלתם. הם לא האמינו כי במקום המקודש, מקום שבו נענשו חסידי עליון כמו נדב ואביהוא בהקרבת אש זרה, בו יכנסו ערלים וטמאים ודבר לא יקרה. ואם שחטאו בכל העבירות שבתורה, ובפרט בשלושת העבירות החמורות, היתה אמונתם בקדושת המקום גדולה.
וממילא, עם ישראל רק חיכו לרגע בו יבקש האויב להיכנס לשערי בית המקדש. מקום שבו תהיה מפלתו ובו יגמר הכיבוש.
ואולם, נכזבה תוחלתם והם טעו טעות מרה. המקדש הוא אכן מקום מקודש ביותר, אך עוונותיהם של ישראל, אשר לא שמעו למוכיחים שהשמיעו את דבריהם השכם והערב, טמאו את ההיכל עד שהשכינה סרה משם והוא נפל בידי האויב. המקדש לא היה מעתה מקום שכינה אשר זר לא יקרב אליו. הוא היה בית ככל הבתים, והבבלים הטמאים יכלו להיכנס אליו ללא כל קושי. וזהו סדר הדברים שבפסוק. הגויים אומנם נכנסו לירושלים תחילה, אך רק מתוך ש"טמאו את היכל קדשך" התברר כי בכוחם להרוס ולאבד את כל ירושלים, "שמו את ירושלים לעיים".
את עיקר שריפת הבית עשו בחטאיהם עם ישראל, רחמנא לצלן, אשר התישו את כח הגבורה של מעלה ובכך נתנו את האפשרות לקלגסיו של נבוכדנצר להיכנס אל מקום המקדש.
ומסיבה זו לא הגן הבית על העם והוא נשרף. בטחון העם כי המקדש לא יחרב התגלה כמוטעה.
אם נעמיק בדבר, נמצא טעם נוסף להסתלקות השכינה מבית המקדש. הדברים נתבארו בהקדמתה של המשנה בסוף מסכת יומא: "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה". וכמו כן, "האומר ויום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר לו". וכל כך למה?
ביאר גאון המוסר רבי אליהו לופיאן זצ"ל:
התשובה ניתנה כמכשיר לחוטא ולפושע לשוב אל הקב"ה. במקרה דנן, כאשר לפנינו אדם המכריז כי רוצה לחטוא ולשוב או לחטוא ולסמוך כי יום הכיפורים יכפר את חטאו, הרי התגלתה כי התשובה משמשת בכיוון ההפוך בדיוק. שכן, לולא יום הכיפורים לא היה אותו אדם מהין לפשוע, שהרי היה יודע שאין לו על מי ועל מה לסמוך. נמצא, אפוא, כי דווקא מציאותה של התשובה היא שגרמה לו לחטוא. ומטעם זה אין מספיקין בידו לשוב בתשובה, שכן לא יתכן שהתשובה ויום הכיפורים, אשר גרמו לו לחטוא, הם אלו שיכפרו לו על מעשיו.
וזהו עניין חורבן בית המקדש. מאחר ובני ישראל ידעו כי גם אם ירבו לפשוע, לא תבוא עליהם כל פורענות מפני שבית המקדש יגן עליהם, הרי נגזר כי הוא לא יגן עליהם. לא יתכן שמה שגרם להם להרבות בפשע, הוא מה שיגן עליהם, לכן סולק ונחרב בית המקדש.
כאשר עצם מציאותו של המקדש בתוך ישראל גרמה לו לחטוא, הרי שמידת הדין מחייבת כי יסולק אותו גורם ויחרב, או אז יתעורר החוטא וישוב בתשובה שלימה.
הרחמן יקיים בנו את הבטחתו: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה", במהרה בימינו אמן.