דברים | אבקשה את שאהבה נפשי

פרשת "דברים" נקראת תמיד בשבת שלפני יום האבל של העם היהודי – תשעה באב.

בספר זה, משה שונה באוזני בני ישראל מצוות שהוזכרו כבר בחומשים קודמים, אולם מתווספות בו גם מצוות חדשות שלא הוזכרו קודם.

לפני שמשה מזכיר את המצוות, הוא מקדים הקדמה בה בין היתר הוא מוכיח את בני ישראל על כך שהם הכעיסו את הבורא במהלך שנות הנדודים במדבר, הכעסות שחלקם גרמו בעתיד לחורבן הבית ולגלות הארוכה שאנו נמצאים בה היום.

למשה היה חשוב להזכיר לבני ישראל את חטאם קודם כניסתם לארץ, וכפי שכותב הרמב"ן בתחילת הפרשה: "וטרם שיתחיל בביאור התורה, התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם, כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במידת רחמים. וזה להודיע חסדיו עמהם… ולחזק לבם בהודיעו אותם, כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם. שלא יאמר אדם: לא נוכל לרשת את הארץ, כי אין אדם אשר לא יחטא, ומיד תהיה מידת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד, ולכן הודיעם משה רבנו, כי הקדוש ברוך הוא רחמן מלא רחמים, כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך, סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו. וכעניין שאמר הכתוב: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל).

משה מעודד את בני ישראל ואומר להם – חטאתם, אולם למרות זאת, בורא עולם הוא קל מלא רחמים והוא מחל לכם, וההוכחה לכך היא שהוא מכניס אתכם לארץ.

משה רוצה לטעת תקווה בתוך כל אדם ואדם, והוא אומר – אל לו לאדם להתייאש מן הסליחה! הנה, אתם חטאתם פעם אחר פעם במדבר, ובכל זאת אתם עומדים בשערי הארץ המובטחת. הקדוש ברוך הוא ממתין לאדם שהוא יבקש מחילה, וידו פשוטה לקבל את השב.

דברי נחמה אלו, שנאמרו מפי משה טרם כניסתם לארץ, מקבלים משנה תוקף בתקופת ימי האבלות על החורבן ועל גלות בני ישראל מארצם.

תמיד יש תקווה.

ביום תשעה באב, קוראים אנו את פסוקי התורה העוסקים בסיבת הגלות: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי השם אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (דברים ד, כה-כו).

המילה "וְנוֹשַׁנְתֶּם", היא מילת מפתח ביחס לסיבת הגלות עליה מתריע משה. משה מנבא, שברבות השנים, בני ישראל יתרגלו לארץ ויכנסו למהלך של התיישנות – נתון שיגרור בעקבותיו עבודה זרה והשחתת המעשים.

מה מביא אותנו למצב של התיישנות? "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים – וְנוֹשַׁנְתֶּם". כאשר נולדים בנים ובני בנים, אנחנו נעשים קבועים בארץ ומרגישים שמה שהיה הוא שיהיה. אבותיי וסבותיי היו בארץ, הכל קבוע ושום דבר לא יכול להשתנות. מפני מצב שכזה מתריע משה, באמרו שאם בני ישראל יגיעו למצב של התיישנות ואיבוד כל זכר של חידוש, הגלות עלולה להגיע.

הנביא הושע אומר: "בהשם בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם (הושע ה, ז). מה הפירוש "יאכלם חודש"? רש"י וה"מצודות דוד" מבארים, שהכוונה לחודש אב (הרד"ק מוסיף גם את חודש תמוז. שני חודשי החורבן). כלומר, כיוון שבני ישראל מתיישנים ולא מתחדשים, במידה כנגד מידה יתחדשו עליהם צרות חדשות. גם בגלות מצרים נאמר – "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" (שמות א, ח) – מלך חדש שנתחדשו גזירותיו (רש"י). עם ישראל צריך להתחדש תמיד, וכשהוא לא מתחדש, מתחדשים עליו גזירות.

מן הצד השני, פרשת הגאולה של חג הפסח פותחת במילים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). חודש מלשון חדש והתחדשות. המפתח לגאולה העתידית הוא ההתחדשות.

כאשר אנו מתפללים על הגאולה בתפילת שמונה עשרה, אנו אומרים: "ומביא גואל לבני בניהם, למען שמו באהבה", זוהי תשובת המשקל למצב של "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם". אותם "בני בנים" שבדרך הטבע מביאים ל"ונושנתם", הם לעתיד לבוא יביאו את גאולה.

בהמשך פרשת הגלות כתוב כך: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ… כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ… וְהֵפִיץ השם אֶתְכֶם בָּעַמִּים… ואז מה יהיה? "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת השם אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.".

מהי משמעות הבקשה, שמובילה לגאולה ולמציאת הבורא?

נרחיב מעט בסוד הבקשה (בסיס הדברים מובאים בספר "שובי ונחזה", משיחותיו של רבי משה שפירא זצ"ל).

יעקב אמר ליוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מח, כב). יעקב קיבל את ארץ ישראל באמצעות חרבו וקשתו (ניתן לעיין ברש"י וברמב"ן שם). ידועים דברי התלמוד (בבא בתרא קכג ע"א) על פסוק זה: "וכי בחרבו וקשתו לקח? והלא כבר נאמר "כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי" (תהלים מד)? אלא, חרבי זו תפילה, קשתי זו בקשה".

שני סוגי תפילות מוזכרים כאן, כנגד שני האויבים שלנו בגלותנו – תפילה המשולה לחרב, ובקשה המשולה לקשת. התפילה המשולה לחרב מועילה ליעקב וזרעו כנגד ברכת החרב שניתנה לעשיו – "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז, מ), והתפילה המשולה לקשת מועילה כנגד ישמעאל עליו נאמר: "וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" (בראשית כא, כ) (מהרש"א על התלמוד שם).

יש הבדל בין חרב לבין קשת. חרב פועלת במקומה, באופן נקודתי, שהרי היא עומדת בידו של האדם והיא פועלת עד מקום שיד האדם מגעת, ואילו הקשת, עיקר פעולתה היא למרחקים גדולים (אגב, במציאות של ימינו רואים אנו בחוש את תכונת הקשת המאפיינת את ישמעאל. בני ישמעאל מסתתרים במערות ומשם הם שולחים למרחוק חיצים, טילים ופעילים מתאבדים).

עם ישראל לאורך הגלות סבל וסובל קשות משני הסוגים – חרב וקשת. כנגד שני סוגי צרות אלו יש לנו את שני סוגי התפילות: בקשה (כנגד הקשת) ותפילה (כנגד החרב). נבאר:

עיקר עניינו של התפילה הוא להעמיד את עצמינו לפני הבורא ולפנות אליו. זהו עיקר התפילה – ההרגשה של עצם העמידה לפני השם. המילה "תפילה" היא מלשון פתיל, התפתלות, וכפי שאמרה רחל: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי" (בראשית ל, ח, וברש"י שם). הרגשה של חיבור והתאחדות עם השם.

בקשה זהו עניין אחר לגמרי. בקשה משמעותה חיפוש, וניתן לראות זאת במקומות רבים. לדוגמא: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד, בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ" (תהלים קיט). "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (שיר השירים ג, א). "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (שיר השירים ג, ב).

בקשה משמעותה כשאדם מבין שהוא איבד משהו מאוד משמעותי בחייו, והוא מבקש ומחפש לחזור חזרה אל המצב הקודם בו הוא היה שלם.

נחזור לפסוקי הגלות שהזכרנו: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ… כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ… וְהֵפִיץ השם אֶתְכֶם בָּעַמִּים". לצערנו, כל זה כבר קרה לנו. עם ישראל איבד את ארצו והוא הופץ בעמים. מה עלינו לעשות? "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת השם אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ." עלינו לנער מעלינו את אבק הגלות, ולהתחיל לחפש, לקום, להסתובב ולשאול כל אחד – הראיתם את הבורא? הידעתם היכן הוא? והתורה מבטיחה, אם תבקשו מכל הלב, תמצאו אותו כל כך קרוב אליכם.

כח הבקשה הוא הכח שעל ידו תבוא הגאולה, בפרט כאשר הצרה הבאה עלינו היא ממקומות רחוקים. בקשה כנגד קשת.

הבקשה והחיפוש, מוציאים אותנו ממצב של התיישנות ומביאים אותנו למצב של התחדשות ותקווה. כאשר אנחנו מבקשים, אנחנו בעצם מצהירים שמה שהיה הוא לא שיהיה, ואנו מצפים למצב חדש.

הגאולה שאנו מצפים לה בקרוב זוהי גאולה משתי הצרות – הן ממי שנתברך בחרב והן ממי שנתברך בקשת. לכן אנו צריכים גם בקשה וגם תפילה.

התלמוד במסכת שבת אומר, שאחת השאלות שישאלו את האדם ביום הדין היא האם "ציפית לישועה?". הציפייה והבקשה היא קריטית למהותו של היהודי.

בימים אלו עלינו לצפות, לבקש ולקוות.