מ"ב מסעות החיים – בכוח גדולת ימינך

לאחר ארבעים שנה במדבר ורגע לפני הכניסה לארץ, התורה מונה את כל המסעות שעברו בני ישראל. וצריך להבין מה הסיפור הגדול מאותם מסעות? בשביל מה בכלל היו צריכים לעבור את כל המסעות האלו ולמה צריך לפרט לנו את כולם?

השם משמואל מביא: נראה לפרש שמסעות בני ישראל במדבר היו רצופים ענינים גבוהים, כולם יסודתם בהררי קודש. מ"ב מסעות כנגד שם מ"ב. בפרשת 'ואהבת' יש מ"ב תבות. כי כל מסעותיהם כדי להשכין שם שמים בתוכם, ולחזק שם הויה בעולם. ולהגיע למדרגה של ו'אהבת'. וסימן רמוז הוא ודיברת ב"ם (=מ"ב). עוד מבאר השם משמואל, כי שם מ"ב הוא מרומז גם בתפילת 'אנא בכח' של רבינו נחוניה בן הקנה, המכילה מ"ב מילים.

המסעות, כך מתברר היו בהם ענינים גבוהים ועצומים. עוד מוסיף השם משמואל שכדי לצאת ממצרים ולבוא אל ארץ הקודש היו צריכים את המסע של מ"ב המסעות. בזוה"ק מפורט יותר מהלכם של ישראל. ומבאר כי החישוב הוא מ"ב מסעות ועוד שמונה מסעות שחזרו לאחוריהם (כמו בפטירת אהרן הכהן בר"ח אב), ולכן מספר המסעות עולות ל-50, וזה כנגד 50 פעמים שמוזכר בתורה יציאת מצרים. להודיע שהיו צריכים לצאת משערי טומאה לשערי טהרה בחמישים המסעות. אמנם יצאו לשערי קדושה לפני מתן תורה,ובמשך 40 שנה הוצרכו לברר את כל הניצוצות בכל אלו המסעות (בני היכלא, רשימות). כלומר ענינם של המסעות הוא לא טלטולי הדרך, אלא דרך של התפשטות השפע העליון לבני אדם. וממסע למסע מתעלים בקודש. ולימוד עצום הוא שנדע כי דרכי ישראל אל הקדושה ואל הגאולה רצופים אמנם מסעות, אלא שיש לדעת שכל מסע כזה יש בו ענינים נשגבים. וכולם מחזקים את כל יהודי באשר הוא בקדושה במסע אל נ' שערי קדושה.

כשחושבים על הדברים, אפשר לראות שכל אדם עובר מסעות שונים בחייו. וכל אותם מסעות הם אלו שבונים אותנו. כל החיים שלנו הם מסע גדול שמוביל אותנו אל התכלית, שדרכו אנו יכולים להתעלות ולצמוח למקומות גבוהים יותר.

לפעמים אנשים מסתכלים על העבר שלהם ונעצבים. הם כל כך מתחרטים על דברים שהתרחשו, על בחירות שבחרו ועל כל מה שהיו רוצים לשנות. הם היו מוכנים לעשות הכל כדי לחזור ולשנות את הדברים. הרי אף אחד לא מושלם ולכל אחד ישנם זיכרונות לא טובים וכישלונות שהיו רוצים למחוק.

אלא שצריך להבין שלמרות שאמנם חשוב להתחרט על עבירות וחטאים, וחשוב למאוס בדברים שהרחיקו אותנו מהשם יתברך, עם כל זה העבר שלנו הוא זה שעזר לנו להגיע למקום בו אנו נמצאים היום. אילולא היינו באותם מקומות לא טובים ואילולא היינו עושים דברים לא טובים, אז היינו היום במקום אחר שאנו לא צריכים להיות בו.

אנשים חושבים לעצמם שאם הדברים היו שונים, אז היום הם היו יכולים להיות במקום טוב יותר. אבל צריך להבין שהקדוש ברוך הוא כיוון אותנו לאותם מקומות כדי שנגיע בדיוק למצב בו אנו נמצאים היום. אין מקריות בעולם, אלא שהכול מתוכנן במיוחד בשבילנו כדי להגיע למקום המיוחד שלנו.

דווקא החוויות הלא טובות עוזרות לנו לפעמים לפתח רגישות באותו עניין, ודווקא מתוך אותה רגישות אנו מגיעים למקום המיוחד שלנו. לפעמים דווקא מתוך מצוקה כלשהי אדם מוצא את הקדוש ברוך הוא. דווקא מתוך חוסר שביעות רצון מהמצב הנוכחי אנשים פועלים לשינוי. דווקא מתוך הדברים הרעים אנשים מעריכים את הטוב.

כל אותם מסעות שעברנו הם חלק בלתי נפרד מאיתנו. אסור לזלזל בהם ולשכוח מהם. עלינו לשים את אותם מסעות נגד עינינו. ללמוד מהטעויות כדי לא לחזור עליהן. לזכור את העבירות כדי להתחרט ולעשות תשובה. להרגיש את החוויות הלא טובות כדי להעריך את החוויות הטובות. לדעת איפה היינו כדי להצליח לנווט את המציאות שלנו כעת למקומות טובים יותר. אסור להתעלם ולשכוח את המסעות, עלינו לנצל אותם כדי להתעלות בעבודת השם המיוחדת שלנו.

כל החיים שלנו בנויים ממסעות. אנו מתקדמים רק מעט בכל פעם, אבל כך בצורה עקבית אנו עוברים עוד מסע ועוד מסע, עד שאנו מסתכלים לאחור ומגלים שעברנו דרך ארוכה ומשמעותית. אדם לא יכול להגיע למקום רחוק ברגע, אלא שהוא מחלק את המסלול למסעות וכך הוא יכול להתמודד עם הדברים. לבסוף הוא מונה את המסעות שעשה ומבין את המסלול המופלא שעשה.

כך בני ישראל שהיו במדבר, עברו מסעות רבים וחוויות שונות. דברים טובים ודברים פחות טובים. דברים שצריך להתפאר בהם ודברים שצריך להתחרט עליהם. דברים שהביאו אותם למרומים ודברים שהורידו אותם לתחתית. יותר מכל הם ראו השגחה פרטית בכל מקום ובכל עניין.

בזמן המסעות עצמם קשה לראות את הדברים, כיוון שאי אפשר לראות כמה דרך עברנו או לאן הדרך מובילה. אבל בסוף הארבעים שנה, אפשר להסתכל לאחור ולהבין פתאום איך כל הדברים מסתדרים. איך מסע אחד הוביל לשני, חוויה רדפה חוויה עד שהגענו לאותו המקום. פתאום אפשר לראות מדוע התרחשו כל אותם דברים שנראו לנו לא נעימים ואז גם אפשר ללמוד מהם ולנצל אותם לתועלת להמשך הדרך.

ולכאורה היינו יכולים לחשוב שאולי הדבר הכי חשוב זה להגיע לקו הסיום, ואז לכאורה היינו יכולים לדלג על כל אותם מסעות ולהגיע ישירות אל המטרה. אבל הדבר דומה לילד קטן שנכניס לו בצורה מרוכזת את כל המידע שהוא צריך לרכוש במשך שתיים עשרה שנות לימוד, וכל זה ברגע אחד. אם ניקח את אותו הילד ונשווה אותו לנערים בוגרים שזה עתה סיימו את לימודיהם, נגלה הבדלים משמעותיים ביותר. אותו ילד אולי יודע את המידע הטכני שהכנסנו לו, אבל אין לו חוויות רגשיות, הוא לא יודע כיצד להתנהג או להתמודד עם מצבים או ילדים אחרים ויש לו מחסור רציני בניסיון מעשי.

צריך לדעת שכאשר ילד מתקוטט עם ילד אחר, אז מצד אחד אנו רואים את זה כדבר שלילי, אבל מצד שני רק כך אותו ילד לומד מה זו קטטה ומדוע צריך להתרחק ממנה. לפעמים ילד לא מקבל את מה שהוא רוצה ואנו נשברים בתוכנו, אבל דווקא כך הוא לומד להתמודד עם החיים. רק ילד שגנבו לו צעצוע יודע מדוע גנבה זה דבר לא טוב. רק ילד שחווה כאב יודע להתרחק מדברים כאלו בעתיד ויודע להעריך את הדברים הטובים.

החיים שלנו הם לא עניין טכני ותאורטי בלבד. הניסיון המעשי הוא העיקר. הדברים שאנו עוברים והרגשות שאנו מקבלים הם אלו שמעצבים אותנו. כל אותן חוויות שעברנו הביאו אותנו למקום המיוחד שלנו כעת. אילו היינו חוזרים בזמן ומשנים אפילו פרט אחד קטן, כל החיים שלנו היו נראים אחרת והיום היינו במקום שונה לגמרי מבחינת האישיות שלנו. כל המציאות שלנו הייתה שונה.

אלא שהשם יתברך רצה שנגיע בדיוק למקום הזה שבו אנו נמצאים ועל כן עברנו את כל המסעות המיוחדים שלנו. מתוך הדברים עלינו לאסוף את השברים, לתקן מה שאפשר, להתחרט על העוונות ולראות כיצד אנו צומחים ומתעלים מאותם דברים למקום הטוב ביותר עבורנו. לראות כיצד לנצל את מסעות העבר לצורך העתיד. איזו צידה לקחת איתנו ואיזו לשחרר. מה ללמוד ובמה להשתפר. כך נוכל לנווט את חיינו למקום הראוי והטוב ביותר, עם השגחה פרטית ושמחה גדולה שכל המסעות שעברנו היו בוודאי לטובה.

והיות ונמצאים אנו בימי בין המצרים, נקשר לדברינו את הסיפור המרגש: "המסדר באושוויץ".     שורות האסירים היו ישרות יותר מסרגל. אתה יכול להיות מוזלמן בלי שם, בלי עבר, בלי אישה וילדים, בלי אבא, בלי אימא, בלי פירור לחם, בלי תקווה ובלי עתיד. אבל שני דברים יש לך: מספר על היד ובגד אסירים מפוספס. אינך יודע דבר: איזה יום היום? באיזה חודש? באיזה שנה? היכן כולם? מה קרה לכולם? מי שותפך לדרגש? מה יקרה בדקה הקרובה? אינך זוכר איך נראו החיים לפני אושוויץ. היו חיים בכלל? ואולי הכל רק חלום רע? אולי זו הזיה?. זה אתה שעומד עכשיו בין שאר האסירים, לבוש כתונת פסים, נקודה אחת על הסרגל האנושי הערוך בדיוק גיאומטרי: גב זקוף, ידיים לצדי הגוף, צוואר מתוח, העיניים אינן ממצמצות, האף כאילו אינו מריח את העשן השמנוני, הכבד.

באמצע מגרש המסדרים הכינו עמוד תלייה. לצדו שולחן, כיסא ושרפרף. חיילי אס. אס. חמושים מקיפים את המגרש. כאילו מישהו יזוז, בביתני השמירה מוכנים צלפים בנשק דרוך, ולמרגלותם כלבים. כאילו מישהו יעז לברוח. כאילו מישהו יעז… אבל היה מישהו! יהודי אחד העז… לכבודו עומדים עתה האסירים בשורות ישרות, בעיניים מושפלות, בציפייה כואבת. מה הפעם?

יום א' היום. יום המנוחה השבועי. האסירים אינם נשלחים לעבודות פרך בחוץ. מגיע לחיילי האס. אס. קצת חופש, לא?! מעט בידור, ככה… להרים את המורל. צבא בלי מורל עלול להיחלש. מפקד המחנה דואג להם. הקרקס השבועי. אין בו ליצנים, לוליינים או אקרובטים. יש בו חיות טרף. אחת מהן עומדת מול האסירים. שמו היינץ. "נתפס במחנה מרגל!" הוא שואג, "מרגל לטובת בעלות הברית! ברשותו נמצאו אמצעי שידור משוכללים! על חם, בזמן שידור, תפסנו את הבוגד!" צורח היינץ. רוקו ניתז. "הביאו אותו!" עיני המוזלמנים נפקחות לרווחה.

לאמצע המגרש נדחף יהודי. נמוך קומה. אותו רזון, אותו בגד מפוספס. "לכאן!" שואג היינץ, עיניו אדומות. היהודי צועד לכאן. משם ומשם צופים בו חיילי האס. אס. מחייכים. אוהו! כשהיינץ עורך מפגן ראווה, מובטח שעשוע רציני!. תחת עמוד התלייה היינץ ממנה את עצמו לתפקיד התובע, הקטגור, הסנגור, השופט והמוציא לפועל של גזר הדין. הוא מסיר כיסוי בד מעל השולחן. "הראיה!" הוא מניפם בשתי ידיו, גבוה, מציג לראווה: "המשדרים!" עיני האסירים נפקחות. האוויר מעורפל מהפיח השחור, אבל הם עוצרים את נשימתם! תפילין!… תפילין!… בתי התפילין, התפילין המוכרות, השחורות, אי, ריבונו של עולם! מתחת לכותנת הפסים, הלבבות הכמושים מקבלים נפח פתאומי, מוצפים דם חם רותח. והעיניים, צריכות להישאר יבשות! אסור לבכות! אסור להניד עפעף, למצמץ, להגות אות אחת מהמילה הזו – תפילין! בין ובתוך שורות הסרגלים האנושיים – הכבויים ניצת- עובר זרם! תפילין!

הרצועות מסתבכות בין זרועותיו וכפותיו של היינץ. הוא מנער, הן מתפתלות מול עיניו. הוא נרתע, משליכן על השולחן, וצועק: אתה מודה שהחפצים האלה שלך?. מודה. מי מסר לך אותם?. הם שלי. תענה, כלב יהודי! מי מסר?. אף אחד. מי עוד השתמש בהם?. היהודי שותק לשבריר שנייה. זרם אש עובר בין האסירים, מתיז ניצוצות. "רק אני". אם כך, אתה מודה שהשתמשת? "מודה". היינץ מוחה זעה ממצחו הנמוך ושואג: החקירה תמה. בית המשפט מוצא את החשוד – אשם!. בהתאם לחוק ולחומרת העבירה, בית המשפט פוסק לנאשם מוות בתלייה! גזר הדין יבוצע מיד!. גופתו תיתלה בכניסה למחנה, כראוי לבוגד במולדת האהובה – גרמניה!.

הנאשם לא זע. הסרגלים לא זעים. אושוויץ שותקת. השמים כחולים. היינץ יוכיח עכשיו שהוא לא רק שופט! הוא גם תליין! "יהודי – לכאן!" הוא צווח. היהודי קרב לעמוד. היינץ בועט בשרפרף אל מתחת לחבל התליה. "עלה!". היהודי עולה. "עמוד ישר! סובב ראש". היהודי מתיישר, מסובב ראש. היינץ מקרב כיסא, עולה ועונב סביב הצוואר הדק, השקוף כמעט, את לולאת החבל. המסדר שותק. אושוויץ אילמת. השמים מתחילים לבכות. והיהודי – עומד, החבל כרוך על צווארו. עיני האסירים מורכנות לאדמה. היינץ מתמתח ושואג בקול: "כבן לאומה הגרמנית, הארית, התרבותית, ובשם הצדק, האמת והמשפט, אני מאפשר לנידון למוות לבקש בקשה אחרונה לפני ביצוע גזר הדין". האסירים עוצמים עיניים, הנידון למוות דווקא פוקח, חזק. "מה בקשתך?" היהודי אינו מהסס לשנייה. קולו צלול כשהוא מכריז: "להשתמש בהן עוד פעם! להניח תפילין!" עיני האסירים נפקחות. דם חדש זורם בחדרי הלב. להניח תפילין! למות עם ה – "של ראש" על הראש, עם ה – "של יד" כרוך על היד… בלב אושוויץ! מול התליינים!

האס.אס. פורצים בצחוק. טופחים לעצמם על הכתף, משפריצים בירה, שורקים, הכלבים נובחים! איזו חגיגה! היהודי ייתלה עם הקופסאות על הראש! איזו תפאורה מקורית לכניסה למחנה! שמעתם? איזה בידור! אחדים מהם רצים לצריפם להביא מצלמות. היינץ סמוק, "הבקשה מאושרת". הוא מוסר ליהודי את אחד הבתים. היהודי מושיט יד. מקרב לפיו. מנשק. האס.אס מתגלגלים מצחוק. היינץ, ממתין מבודח. קצת קשה לנידון לתמרן עם החבל לצווארו, אבל… תנועותיו מהירות, מדויקות, הוא מתרכז ובודק. ה- "של יד", במקום? כן. מושיט יד אל ה-"של ראש". התליין נותן ברצון, כן, ברצון רב אפילו… מלא חיות נושק הנידון למוות את הבית ומניח על ראשו. המצלמות מתקתקות, פרצי צחוק. הוא מרוכז, כרוך סביב זרועו, סביב כף ידו, בין אצבעותיו. נושם עמוק ומזדקף. נושא פניו לשמיים שמתחילים לפזר נוצות שלג רכות, כמו פתיתי כלולות על ראש חתן. שקט. עכשיו מוריד היהודי את עיניו לגובה עיני האסירים, אחיו, המרותקים – מחושמלים חיים! זרם מוחץ, מנצח, עובר במרוצה בינו לבנם – בינם לבינו. זה הוא עכשיו שמצהיר כוונות! החבל לצווארו כרוך – והוא מקדש את שמו יתברך קבל עם עולם! מניח תפילין!

החיילים במתח. מה עכשיו? הבעיטה בשרפרף, הגופה המטלטלת? אה, כבר? זה נגמר? לא. זה רק מתחיל. זרם חם, נוקב, נותב, רץ מתרוצץ בין שורות האסירים, בוער בתוכם, הופכם ללפידים. מסדר האסירים הופך לאיש אחד, ללב אחד שפועם – הולם, ובתוך הדממה נשמע היהודי אומר זועק את זעקת הנצח בכל לבו ונפשו, ובקול רם וצלול: "שמע ישראל ה' אלוקינו – ה' אחד!"… עתה זה רק הוא. הוא ואתה. היהודי וא-לוקיו. עכשיו מתאחדים – היהודי, התפילה, א-לוקי השמים והארץ וכל אסירי אושוויץ רואים את הקולות. היינץ מתבלבל. פחד לא מוסבר ממצמץ בעיניו. מישהו זז שם? אה. רק נדמה לו? הוא סוקר את השורות מולו: מימין משמאל. טוב. איש לא זע. טוב. הוא נושם לרווחה. היהודי שותק. זהו? סיים? חיילי האס.אס. מותחים צוואר ועיניים. עכשיו תגיע הבעיטה בשרפרף והגופה תצנח… "מתח!…".

"-מה קורה פה?" שואג קול אחר. הם מסתובבים. החיוך נמחק. היינץ מסתובב – מקרב רגליו זו לזו – מצדיע במועל יד! הייל… לתוך מגרש המסדרים מגיח הקצין… האוברשפירר… היינץ מבולבל, אבל הדרגות… "מה הולך כאן?" שואג הקצין. "משפט שדה, המפקד". "נאשם במה?". "ריגול, המפקד". "ריגול?" צווח הקצין. לחייו מתנפחות ועיניו שוקעות לתוך פניו. "על ריגול אתה מעניש בתלייה? לא בא בחשבון! עונש קל מדי! לפרק! לפרק!" הוא מנפנף ידיו. היינץ ממהר לבצע את הפקודה. "מהר!" צורח הקצין. היהודי יורד אל הארץ, התפילין עוד לראשו. הקצין שולח להביא שתי אבנים גדולות. "כרע ברך!" הוא פוקד על היהודי. הוא כורע. "להרים ידיים! למעלה!". הוא מרים. "יותר גבוה!". היהודי מרומם. מניחים בידיו אבן. אחת לכל יד. היינץ רוצה להיבלע באדמה. אולם האדמה לא רוצה בו. האדמה מקמרת גבה הקשוי תחת ברכי הנידון, משתדלת להקל עליו. "אני גוזר על הבוגד – מלקות! המכסה המכסימלית, כשהידיים – גבוה! אם יוריד, יקבל כדור בראש!" הקצין מסמן לאחד החיילים, שקרב, טוען אקדחו ומקרב לראשו של הנידון. "ולא להרים ראש!" היהודי מרכין. יש מאין שולף הקצין מגלב ארוך. לקצותיו מחוברים כדורי מתכת. הוא תוחב אותו לידיו של היינץ, נוחר בבוז ומסתלק משם. היינץ מצמיד רגליו בנקישה ומצדיע אחר גבו המתרחק.

שלג אמיתי, לבן, מתחיל לרדת. חיילי האס.אס. רוטנים. מלקות! באמת, מה מעניין במלקות? מה מיוחד? וגם מעצבן את האוזניים, כל צלילי החבטות האלה. עדיף לשמוע מוסיקה קלאסית, ואגנר או משהו. הם מסתלקים למאורותיהם. גם המסדר קיבל פקודה להתפזר. רק הלב לא. הלב עדיין שם, על מגרש המסדרים, פועם פעימה יהודית, מול הנידון הכורע על ברכיו, בידיים מונפות, אבן לכל יד והשוט – מכה על ראשו. היינץ מכה, חובט ומצליף. מעביר לאחד החיילים שמכה ומכה, בכל הכח עד שחלשה זרועו, והוא מעביר לחייל אחר. וכל זמן המכות שחוזרות ונשנות וצולפות באותו ראש – באותו מקום, האקדח שלוף מול מצחו של היהודי, וידיו נשואות לשמים. והוא לא נאנח, לא צועק, לא זז, רק סופג עוד חבטה ועוד הצלפה, התפילין לראשו כבר מזמן מבוקעים, מרוטשים, הרצועות משתלשלות סביב פניו וידיו… והשלג יורד חרישי כל כך. מכסת ההלקאות נשלמה. הנאצי המכה נושף ומשחרר את שריר זרועו התפוס. מקלל. זורק את השוט על השולחן והולך בלי להעיף מבט על הגוף הצנוף מולו, הכורע ברך. עתה נשמטות ידיו, האבנים מתגלגלות מראשותיו, ומצחו שוקע קדימה – לתוך השלג. מכתימו בדם.

היינץ מורה לשני אסירים לזרוק את הגוף הרצוץ על ערמת הגופות שיישלחו מחר לשריפה. הלילה יורד על כולם, שווה בשווה. על המתים ועל החיים. ערמת הגופות זעה. היהודי פוקח עיניים. "אני חי", הוא חושב. עם שרידי התפילין לראשו הוא זוחל לאט, מעורפל, מתוך ערימת המתים. זוחל לאט כל הלילה למקום מחבוא. במחנה הוא כבר אינו נחשב קיים. המספר שלו נמחק מהרשימות. בראשו נותר חור. פצע פעור, שסוע. הוא מניח עליו פיסת סמרטוט, שנצמד ונדבק אל הדם הקרוש. ימים שאי אפשר לסופרם עוברים עליו בפינתו הנסתרת. הוא מתאושש לאט. חוזר לחיות. הוא חי. היהודי הזה שרד את אושוויץ, הקים משפחה ונפטר בשיבה טובה בא"י בשנת תשס"ח. שריד מאותה פיסת בד שנצמדה לראשו נשארה טבועה בבשרו, כאות נצח למסירות נפש שלו באותם ימים גורליים, מתמזגת בבשרו עד יום מותו. עמה נקבר, ועמה, זכר למצוות תפילין שלו – הוא חזר אל אביו שבשמים. היהודי – גיבור הסיפור – הוא  הרב יהודה אריה וליס זצ"ל, אביו של הרב יוסף וליס, מנכ"ל "ערכים" (ניצוצות).

בכל הדורות עם ישראל נוסע למסעותיו. ובמסעות הללו עניינים נשגבים. יהודי כשיודע שבכל מסעיו יש גילוי שכינה, הרי שמתאזר בכוחות עצומים. בבחינת "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי"  .

בפרשה זו מצטוה משה רבינו לסמן את ערי המקלט, שגם מספרם הוא מ"ב. ומבואר שהיו ישראל צריכים להכין שלטים מאירים ובהם נכתב 'מקלט, מקלט', כדי שיידעו לאן לנוס. 'מקלט מקלט' (179 + 179) – זו גימטריה 'משיח' (=358). כי כל הדרכים מוליכות למלכא משיחא.

בעזרת השם יתברך נזכור את מסעות בני ישראל במדבר. ונלמד שאפילו אם הדרך נראית סגורה, ונראה שאין מוצא, הקב"ה יכול ורוצה לתת לנו דרך יציאה, פתח ישועה מעל לטבע כדי שנוכל להיוושע אפילו מתוך המיצר עצמו. ידריך אותנו ויוביל אותנו אל המקום הטוב ביותר עבורנו, במסע מופלא לגילוי הנשמה העצומה שבתוכנו. מכוחו של העבר, של עם ישראל, יש לנו כוח ועצות, יש לנו תורה, לעבור איתם את הגלות ולבנות את בית המקדש השלישי.

יהי"ר שחודש אב יתהפך לנו ממש מחודש של אבלות להיות אב של החודשים, אב לשמחה ,שיהיו בו שמחות יותר מכל החודשים! ואז יתקיים בנו "שמחנו כימות עיניתנו".

חזק חזק ונתחזק!

החומר לכתבה נלקח: מאתר אמונה – הרב רוני פיזנטי, מהרב חנניה צ'ולק שליט"א לפרשת השבוע, ומהרבנית ח.קוריץ – מתוקין ודובשין, הבית שלנו, המודיע.

ולהצלחת נכדינו היקר אברהם אלימלך נ"י, שהשבוע נכנס בשעטו"מ בעול המצוות, ובשבת הקרובה אי"ה יעלה לתורה. יהי"ר שנזכה לראותו גדל לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים, ויהווה חוליה איתנה בשרשרת ישראל סבא לנחת אליו יתברך.