רוחות רעות

נושא זה של רוח טומאה הינו נושא סבוך ומורכב, שאי אפשר לענות עליו בשורה ומחצה, וצריך להרחיב ולהעמיק ביסודות הדברים, וגם אז לא נרד לסוף עומקם של הדברים, אלא כדי נגיעה בלבד.

מקורם של הלכות אלו שנאמרו לגבי רוח רעה, הוא בגמרא במסכת פסחים קי"ב, שם מבואר שהמסתפר והנוטל צפרניו וכדומה, שורה עליו רוח רעה.

רוח רעה היא סוג של טומאה הנגזרת מטומאת מת,

ביאור, מצאנו בתורה מספר סוגי טומאות, שרץ לאחר מותו מטמא את הנוגע בו, אדם לאחר מותו מטמא לאחר מותו, אך יש הבדל ביניהם, שרץ מטמא את הנוגע בו ליום אחד ואילו אדם מטמא את הנוגע בו לשבעה ימים.

כדי להבין דבר זה צריך להבין את סיבות הטומאה. המלבי"ם בפרשת חוקת מבאר בשם בעל העקדה ש"כל דבר שיופסד, יופסד אל הופכו".

ביאור הדברים, דבר טוב ברגע שהוא מתכלה, הרי הוא נהפך להיות רע, ולכן כשימות בעל חיים שיש בו נפש חיונית, יקרא נבלה ויש בה טומאת מגע ומשא, אך עדיין לא יטמא טומאה חמורה ולא יטמא באוהל ולא יטמא שבעה ימים אלא יום אחד.

מעליו אדם השומר תורה ומצוות שיש בו נפש אלוקית, נבלתו פחותה ומאוסה יותר מפגרי בעלי חיים, ויש בהם טומאת אהל וטומאת שבעה, כי כשהנפש מסתלקת מן הגוף הרי היא משאירה בגוף מציאות רעה ורוח טומאה כפי מעלת הנפש שנפסדה, ולכן הגויים אינם מטמאים באותה דרגה שמטמאת גופתו של היהודי כי אין לה את מעלת נפשו של היהודי ולכן בהעדרה ההפסד הוא פחות, ולכן הטומאה הנשארת היא בהתאם, ודרגת חומרתה פחותה.

עד כאן על טומאת מת.

רוח רעה החזקה ביותר שאנו מכירים המצריכה נטילה שלש פעמים לסירוגין על כל יד,  היא כשהאדם קם משנתו בבוקר.

רוח רעה זאת  מבארה הבית יוסף בסימן ד' על סעיף י"ג ד"ה ומיהו, והביא בשם ספר הזוהר בפרשת וישלח שהאדם בשנתו טועם טעם מיתה ויוצאת נשמתו, וכיון שנשאר הגוף בלא נשמה באה רוח טומאה ושורה עליו.

נמצא שרוח רעה שורה בזמן פרידת חיות מן הגוף, כשהמקסימום הוא במיתת האדם.

אין הסבר מפורש על הרוח הרעה שיש בנטילת צפרניים תספורת ובית הכסא, וכן רוח רעה השורה על המקיז דם מגופו, [דבר שהיה מצוי בזמן חז"ל שהיו מוציאים דם לשם בריאות, ולא לשם תשומה לאחרים.] אך יתכן שיש לזה קשר לעזיבת חיות מהגוף. ועדיין עוד היד נטויה.

אבל קיבלנו מושג המסביר לנו שגם היום יש שייכות למושג רוח טומאה ורוח רעה.

עונה: הרב שמעון זריצקי