פנחס | "הרע במיעוטו"

פרשת זמרי בן סלוא היא מהחמורות בתורה. והלא ככלות הכל נשיא שבט בישראל היה. לדברי חכמינו הוא שלומיאל בן צורישדי הנזכר בתחילתו של ספר במדבר כנשיא שבט שמעון. על כרחך מתבקש, איפוא, הסבר כל דהוא למעשיו של זמרי בן סלוא.

כי גם אם נניח שתאוותו גברה עליו עד כי לא נמצא כל אפוטרופוס שיעצור בעדו, עדיין לא מובנת התעקשותו להביא אותה, את המדינית, דווקא אל מרכז מחנה ישראל, עד לאהלו של משה רבנו. והלא היתה זו עזות שחרגה מעבר למה שהיה נדרש בשביל למלא תאוותו. שכן, אם רצה לחטוא, היה יכול לעשות את מעשיו במחשך ובהחבא, הרחק מעיניהם של בני האדם.

הסבר נפלא נמצא לפרשה זו בבית מדרשו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים.

מסתבר שאותו זמרי לא היה סתם תאוותן, עצם עובדת הדרך המחוצפת והסגנון העז שבו בחר לנקוט, "ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התיר לך?", מעידה כי אכן מצא לעצמו את התיאוריה השקרית שבה יוכל לכסות את אשר בלבו. הוא היה, איפוא, הראשון אשר עשה מעשה זמרי וביקש שכר כפנחס…

בדרך מחושבת וערמומית טווה בלעם את תכנית ההכשלה ההמונית. הוא הציע לבלק כי רשויות השלטון המואבי יקימו רשת חנויות ענק, קניון של תקופת התנ"ך, אשר ימשוך מטיילים וקונים שיחפשו מזכרות ומציאות שונות. בלעם ידע כי באותו זמן חפשו בני ישראל כלי פשתן. הוחלט, איפוא, כי כלי הפשתן יהיו המוצר הנמכר ביותר באותה הרשת. על פתחי חנויות אלו עמדו זקנות מואביות שהציעו את מרכולתן. המראה היה תמים למדי. קניון מואבי, שכל מטרתו אך ורק לקניות. שהרי למטרה פסולה לא היו נשלחות זבניות זקנות. לאורך שורת החנויות הגדולה נוצרה מעין טיילת, מסלול שבו הלכו בני ישראל לטייל בשעות הפנאי.

בני ישראל סבבו ליד החנויות ללא כל מחשבה רעה. והלא לא היו אלה אלא חנויות לממכר בגדי פשתן. וכי יש פסול בקניון המנוהל על ידי רשת מואבית?

הם נעצרו ליד החנויות, מתבוננים בסחורה המוצעת. היהודי היה שואל למחירו של מוצר והמוכרת היתה עונה לו. אך לאחר שמוכרת אחרת היתה מציעה לו את אותו מוצר במחיר מוזל יותר, השתכנע להיכנס פנימה, כדי לבחון מקרוב את טיב הסחורה ואת מחירה. מהר מאד התדרדר היהודי, אשר לא נכנס אלא לרכוש מעט כלי פשתן, אך הגיע עד לכדי עריות ועבודה זרה מכוערת. מחירה של העבירה עם בת נכר היה בהתרזה לפני בעל פעור.

בבת אחת התדרדר עם ישראל מקדושתו העליונה אל תהום חשוכה ועמוקה. חושך כפול ומכופל. שתיים מבין שלושת העבירות החמורות ביותר העיבו את שמי עם ישראל. היתה זו, ללא ספק, אחת מנקודות השבר החמורות של עם ישראל לדורותיו.

כנשיא בישראל, ודווקא כנשיא הרואה עצמו כאחראי, התמלא זמרי דאגה לנוכח הפרצה שפשתה במחנה ישראל. הוא חיפש, כביכול, עצה כיצד לעצור בעד הרעה, שכבר אכלה בכל פה במחנה. מצא זמרי כי אם לא ניתן למנוע את צעירי ישראל מהנהירה אחרי בנות מואב, יש לחתור להקטנת מימדיה של הפרצה. את הדרך לכך מצא ב"פתרון" אשר לא היה אלא פשרה מסוכנת וחסרת טעם. בסיס הרעיון שמצא היה בהעברת מקום החטא. אם לא ניתן לעצור בעד החוטאים, אשר הלכו אל השטח המואבי ושם נכשלו בזנות ובעבודה זרה, יש לפעול להבאתן של המואביות והמדיניות אל תוך מחנה ישראל. כך לפחות תמנע עבודת בעל פעור. לפחות לא יחטאו בעבודה זרה.

זאת כוונת התורה באומרה: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר כ"ה, ו'). זמרי הורה "הלכה", הלכה

מבית מדרשו הפשרני – ההרסני לדורותיו: יש לקרב את המדיניות אל אחיו ולהכניסן תחת כנפי השכינה. לערוך גיור כל שהוא, ואפילו יהיה זה גיור פיקטיבי. והלא רחמנא ליבא בעי. כך, חשב, יתקרבו המדיניות אל אמונת ישראל, ובלבד שבני ישראל לא ילכו לשם ויתפתו לעבודת בעל פעור.

היתה זו פילוסופיה של פשרנות, פילוסופיה שיצאה מבית מדרשו של זמרי.

נגד המגמה הזו התקומם פנחס. הוא ראה בזאת סכנה גדולה עוד יותר לעם ישראל. שכן, בפתיחת צוהר לבנות מואב ומדין תיסלל הדרך להעמדת צלם בהיכל, לטשטוש תחומים ולאנדרלמוסיה רוחנית טוטלית. כך תכנס הטומאה עצמה אל הקודש פנימה.

ואם באנו לפתור את בעיתם של אלו הנוהים אל בנות מואב – לא עלינו האחריות. ילכו הם באשר ילכו, יפערו עצמם לפעור ויטמאו את עצמם, ובלבד שמחנה ישראל ישאר בקדושתו ובטהרתו. ישאר אולי פך שמן קטן ומועט, אך נקי וזך.

כי אין אנחנו מנהלי העבודה של הקב"ה ועלינו לעשות  את המוטל עלינו. ואם נדמה לנו שאש אוחזת בקצה הכרם – אל לנו לדאוג, שהרי אנו את שלנו עשינו.

זו היתה שיטתם של קברניטי ישיבת וולאז'ין, אשר הביעו התנגדות מוחלטת להכללת לימודי חול בתכנית הלימודים של הישיבה, נסיון שנוסה ע"י משרד החינוך, אך לא עלה יפה, לאחר התנגדות גדולי ליטא. בחוזר שנשלח ע"י מיניסטריון החינוך נקבעו מספר שעות מינימלי שבהם ילמדו בני הישיבה לימודי חול. היה זה תנאי בל יעבור למתן רישיון לפתיחתה של הישיבה. הנהלת הישיבה באה במיצר ולא ידעה איך להגיב. הגאון הנצי"ב זצ"ל, ראש הישיבה, אשר לא רצה לשאת בעול ההחלטה הגורלית, החליט לכנס את כל גדולי ליטא כדי לדון בשאלה.

באסיפה שהתקיימה בוילנא הציג הנצי"ב את הצו הממלכתי, חתום בידי שר ההשכלה, מתאריך ג' בטבת תרנ"ב. הצו הכיל עשרות סעיפים, אשר כמה מהם פגעו באושיות הישיבה. נקבע בצו כי לימודי החול ימסרו בין השעות תשע בבוקר לשלוש אחרי הצהרים, בערב לא יתקיימו לימודים וסך זמן הלימודים לא יעמוד על יותר מעשר שעות. משמע כי נותרו שלוש שעות ללימוד התורה.

באסיפה זו נכחו מלבד הנצי"ב גם בנו, הגר"ח ברלין, חתנו, הגאון רבי רפאל שפירא, מחותנו, הגאון בעל "בית הלוי", הגר"ח מבריסק, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, רבי צבי הירש רבינוביץ, אשר יצג את אביו, רבי יצחק אלחנן מקובנא ועוד.

לפי המסופר היו כמה קולות אשר נטו לכניעה זמנית עד יעבור זעם, ובלבד שלא תסגר הישיבה, חלילה.

אך מקום מיוחד השתמר במסורת יהודי ליטא לתגובתו של הגאון רבי יוסף דב, מרן בעל "בית הלוי" זצ"ל, אשר בקול רועד הביע את דעתו: אסור לנו להסכים לקבל את גזירת המלכות, גם אם יעלה הדבר במחיר סגירתה של הישיבה. אמנם התורה מצווה אותנו ללמוד וללמד, להעמיד תלמידים ולהמשיך את מסירתה של התורה מדור לדור, אך רק בדרך שבה ניתנה התורה, על טהרת הקודש, ולא בכל דרך אחרת.

סיים ה"בית הלוי" את דבריו: ואם תיסגר הישיבה – שוב אין האחריות של המצווה עלינו. יבוא נותן התורה ויעשה כרצונו ואנו את חובתנו עשינו.

ללמדך, כי לא עליך המלאכה לגמור, אלא עליך לעשות את רצונו יתברך ללא כחל וסרק ותו לא מידי.