והצנע לכת

כבר מגיל צעיר מאוד, אדם מורגל לקבל תשומת לב ו"מחיאות כפיים" מהסובבים אותו על כל דבר טוב שהוא עושה. כאשר תינוק עושה את צעדיו הראשונים או שהוא מתחיל לדבר, ההורים המרוגשים מבשרים על כך לסבא ולסבתא ולכל הדודים, ואלו מעודדים את התינוק להמשיך הלאה ללכת וכדומה, כשכל צעד מלווה בתשואות קולניות ובפנים מחייכות.

כשהילד שם לב שהסובבים אותו נהנים מאיזה דבר "חכמה" שהוא עשה, הוא יחזור על כך שוב ושוב כדי להמשיך ולקבל מהם את תשומת הלב ומאור הפנים. הילד ממשיך לגדול, כשמשפחתו וחבריו תמיד מתייצבים לצדו בהתחלות חדשות ובמסיבות סיום.

כך טבע הדברים. הילד גדל כאשר בתת-המודע שלו יש את ההנאה של סביבה תומכת ומפרגנת, משוב חיובי ורוח גבית.

ההרגל הזה עלול להוות גם מכשול. משום שכשאדם רוצה לעשות משהו שהוא באמת נכון לו, אולם החברה משום מה איננה רואה זאת בעין יפה, יש חשש שהוא יימנע מלעשות את מה שהוא צריך לעשות מחשש שהחברה תלגלג עליו. הוא הרי רגיל מאז היותו קטן לקבל משוב חיובי על מעשיו וכשאין לו את זה, בפרט כשהמשוב הוא שלילי, הוא יימנע מלעשות אותו.

האם יש פתרון לעמידה מול לחץ חברתי? מהו האמצעי לבניית "שידרה" חזקה כדי לשחות נגד הזרם כאשר יש צורך בכך?

פרשתנו, פרשת "בלק", נותנת עצה גדולה.

פרשת "בלק" מתארת את השתלשלות האירועים בכל מה שנוגע לניסיונות של בלעם הרשע לכלות את עם ישראל.

היהדות מתייחסת אל בלעם כסמל לאדם מוחצן ורודף כבוד, בעל רוח גבוהה ונפש רחבה: "כל מי שיש בו שלשה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח רוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה, יט).

תכונת רדיפת הכבוד של בלעם באה לידי ביטוי בפרשתנו פעם אחר פעם: כשמלך מואב שלח את המשלחת הראשונה אל בלעם, כדי לשכנע אותו לקלל את בני ישראל, כותבת התורה כך: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר השם אֵלָי, וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם" (כב, ח). רש"י כותב כך: "כאשר ידבר השם אלי – אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים מכם". הזוי לחלוטין. הכבוד שלו העביר אותו על דעתו עד כדי כך, שהוא אומר שאין זה מכבודו של הקדוש ברוך הוא להרשות לו ללכת עם אנשים פשוטים כמותם.

ואכן, בלעם דחה את אותם שליחים והם שבו למואב במפח נפש. בלק מלך מואב ידע, שככול שהמשלחת תהיה מכובדת יותר, כך יגדלו הסיכויים שבלעם יסכים ללכת עמהם: "וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ: כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר, אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה" (טו-יז).

בסופו של דבר בלעם נכנע לכבוד, והוא הלך עמהם בניגוד לרצון השם (עיין "חיזקוני" על פסוק כב).

כשבלעם רצה לקלל ולבסוף יצאו לו ברכות, התורה כותבת כך: "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם (במדבר כד, ג-ד). בלעם נואם בפאתוס רב והוא משבח את עצמו בשבחים גדולים.

יש מידה חשובה שבלעם ככול הנראה לא שמע עליה: מידת הצניעות.

לכן, מיכה הנביא (בהפטרה לפרשה זו) כותב תגובה הולמת להתנהגותו של בלעם: "עַמִּי! זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל, לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת השם" (מיכה ו, ה). מיכה מזכיר את נס ההצלה מהקללות של בלעם. בני ישראל עונים – שאין להם כלים כיצד להודות לבורא על כל החסדים – "בַּמָּה אֲקַדֵּם השם, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה השם בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן?". אלוקים עונה –"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה השם דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".

המשפט האחרון "והצנע לכת עם אלוקיך" הוא תגובה ראויה לבלעם, ונבאר מדוע.

מה הפירוש "והצנע לכת עם אלוקיך"?

רבי דוד קמחי – הרד"ק, מבאר כך: "הוא ייחוד הא-ל יתברך ואהבתו בכל לבבו ובכל נפשו. ואמר 'והצנע', כי הדבר הזה מסור ללב, והוא דבר צניעות… ורבותינו זיכרונם לברכה פירשו, כי "עשות משפט" אלו הדינים, "אהבת חסד" זו גמילות חסדים, "והצנע לכת עם אלהיך" זה הוצאת המת והכנסת כלה. הרי דברים קל וחומר, ומה דברים שאין דרכן לעשותם בצנעה אמרה תורה והצנע לכת, דברים שדרכן לעשותם בצנעה, על אחת כמה וכמה".

המלבי"ם מבאר כך: "והצנע לכת עם אלהיך", מה שאתה צריך ללכת עם אלוקיך (כמו "את האלהים התהלך נח"), שזה שורש המצוות שבין אדם למקום, שילך עם אלוקים, ללכת בדרכיו… זה יהיה "בהצנע" ובסתר, כי הם דברים שבינך ובין קונך, ובזה טובה הצניעות…".

גם רבינו יונה בפירושו לספר משלי על הפסוק: "רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא" (כ, ו). מבאר כך: "רוב בני אדם יכריז כל אחד מהם על חסדו ויודיע לרבים מעשה צדקותיו… ואיש אמונים מי ימצא – איש אמונים הוא המכסה צדקותיו ומסתיר חסדיו… והנה שלמות מצוות החסד ומעשה הצדקה בהֵסתֵירה ובכסויה".

הציווי "והצנע לכת" דורש מהאדם לקיים את המצוות בהצנע ובסתר. אדם לא צריך לפרסם לרבים כל מצווה או מעשה טוב שהוא עושה.

תהיה צנוע. תשאיר לעצמך את מה שבינך לבין אלוקיך.

מידת הצניעות ערכה רב לא רק כשהיא עומדת בפני עצמה, אלא גם בגלל מה שהיא גוררת בעקבותיה: פתרון ללחץ החברתי השלילי שהזכרנו קודם. נבאר מדוע:

רבי משה איסרליש – הרמ"א (בתחילת ה"שולחן ערוך") כותב כך: "שִׁוִּיתִי השם לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהלים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: 'אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם השם?' (ירמיהו כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד. ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו – יידע לפני מי הוא שוכב. ומיד שיעור משנתו, יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה".

בפשטות, הרמ"א כותב שני דברים נפרדים. א. לזכור שבורא עולם רואה את האדם גם בחדרי חדרים ובמסתרים. ב. לא להתבייש מפני המלעיגים עליו בעבודת השם. אולם בעמק העניין, אין כאן שני דברים נפרדים, אלא הנקודה הראשונה מובילה לנקודה השנייה, וכפי שכותב בעל ספר "תולדות יעקב יוסף" (כי תצא, יא).

כשאדם מתרגל להיות צנוע במעשיו והוא לא רודף אחר הכבוד, וכפי שכותב הרמ"א, שגם כשהוא בתוך ביתו הוא חי עם הקדוש ברוך הוא, ממילא הוא מתרגל אט אט לחיות בתוך עולם פנימי שאינו תלוי בשום גורם חיצוני. האמת האלוקית נטועה עמוק בליבו, הוא לא מצפה למחיאות כפיים ולמשוב מהסביבה, וממילא גם אם החברה לועגת לו, הוא נצמד לאמת שלו תוך התעלמות מהלועגים עליו.

אם כך, דברי הרמ"א "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו", הם תוצאה ישירה של מה שהוא אמר קודם, שהשם מלוא כל הארץ כבודו וגם כשהוא יושב במסתרים השם רואה אותו.

חיים פנימיים, וכשאדם מתרגל לדבוק באמת גם הרחק מאור הזרקורים, הוא ימשיך לדבוק בה גם כאשר הסביבה מנסה לסנוור אותו. הוא שלם עם עצמו. הוא בטוח בעצמו. יש לו חוסן פנימי אדיר.

לעומת זאת, כאשר אדם רודף אחר הכבוד והוא מנופח מגאווה, מישהו עלול לתקוע לו באגו סיכה אחת קטנה, והבלון יתפוצץ וייעלם כלא היה. ובשפה של התורה, האתון של בלעם פתחה את פיה ושאלה אותו: "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה? וַיֹּאמֶר לֹא". בלעם הודה על טעותו, ומיד: "וַיְגַל השם אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ השם…" (כב, ל-לא). העיניים שלו נפתחו.

ניתן אולי להוסיף (לא מצאתי מקור לדברים), בסוף הפרשה כתוב: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ". חוץ מפשט המילים, אולי כוונת המילים "וישב למקומו" היא גם שבלעם קיבל מבט קצת יותר צנוע על עצמו, הוא חזר חזרה ל"ממדים הטבעיים" שלו ולמיקומו מול האמת.

"והצנע לכת", זו התשובה לבלעם.