פרה אדומה וכיבוד הורים

השם דמא בן נתינה מוכר לרבים מאתנו. שמו מוזכר בתלמוד בתור סמל ודוגמא לאדם שקיים את מצוות כיבוד הורים באופן מפעים.

למרות שהסיפור אודותיו מוכר כמעט לכל ילד, נתבונן בו מעט ונראה שהוא לא פשוט כפי שהוא נשמע.

"שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון לאביו, ודמא בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד (לחושן המשפט שעל גבי האפוד של הכהן הגדול) בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני (גרס) בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו (דמא לא העיר את אביו משנתו, ובגלל זה הוא הפסיד את העסקה). לשנה האחרת, נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו (כדי לקנות ממנו את הפרה האדומה). אמר להם, יודע אני בכם, שאם מבקש אני מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנים לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא" (קידושין לא).

במבט ראשון, אין ספק שהמעשה הזה מרשים מאוד, שהרי דמא מנע מעצמו רווח של הון רב, העיקר לא להפריע לאביו במנוחתו. אולם למרות זאת, ישנן מספר תהיות מהותיות על מעשה זה:

א. מדוע התלמוד מביא דוגמא לכיבוד הורים מאדם נכרי? וכי אין בנמצא שום אדם יהודי שכיבד את הוריו בצורה מפעימה?

ב. מדוע דמא בן נתינה קיבל בשכרו דווקא פרה אדומה? מן הסתם קיים קשר מהותי בין מצוות כיבוד הורים שהוא קיים, לכך שנולדה בעדרו פרה אדומה.

ג. האם באמת דמא בן נתינה נהג כהוגן בכך שהוא לא העיר את אביו? נפעיל את דמיוננו: נתינה הזקן מתעורר, הוא שומע על קוני האבנים הטובות שהיו כאן ועל ההפסד הגדול שבנו הפסיד בגלל רצונו לא להקיצו. מן הסתם, נתינה היה אוחז את ראשו בכפות ידיו וצועק: שוטה שבעולם! וכי חסר לי בחיי זמן לישון? מדוע לא נטלת את מפתח התיבה מתחת לראשי? ואם הייתי מתעורר – מה בכך? כעבור עשר דקות הייתי נרדם בשנית. זאת תגובה טבעית שהיינו מצפים מנתינה ומכל אדם אחר להגיב בסיטואציה שכזאת.

אם כן, לכאורה, ההיפך הוא הנכון. במקרה הזה, מצוות כיבוד אב היא כן להעיר אותו. מהו אם כן הכבוד הגדול שעשה דמא לאביו, עד שבאו חכמים וקבעו אותו כדוגמא לדורות? הרי לא כיבוד אב יש כאן, אלא צער אב בצער גדול על התנהגותו של בנו לכאורה.

למען הסר ספק, נפסק להלכה, שבדרך כלל במקרה שכזה על הבן כן להעיר את אביו: "היו אביו או אמו ישנים ומפתח חנותו של הבן תחת ראשיהם, אסור להקיצם משנתם, אף על פי שיפסיד רווח הרבה. אבל אם יגיע רווח לאביו אם יקיצו, ואם לא יקיצו יצטער על מניעת הרווח, מצוה להקיצו, כיוון שישמח בזה" (קיצור שולחן ערוך, הלכות כיבוד אב ואם, בשם ספר חסידים). גם במקרה והאבא לא מרוויח שום רווח כספי, אלא הוא יהיה שמח בשמחת בנו, מותר להעירו וכפי שכותב ה"באר היטב": "דווקא כשהאב אינו מצטער על שלא הקיצו, אבל אם האב שמח ביותר אם הקיצו, מצווה להקיצו" ("באר היטב", יורה דעה רמ, טז. וכן פסק ה"ערוך השולחן").

גם המשך דברי התלמוד שם מורים כך באופן חד משמעי: "יש מאכיל לאביו פסיוני (סוג של עוף שמן ויקר) וטורדו מן העולם (הבן נענש על כך), ויש מטחינו בריחים (מעביד את אביו קשה) ומביאו לחיי העולם הבא" (המעשה הזה מביא את הבן לחיי עולם הבא). מדוע? משום שזה תלוי בסיטואציה עצמה. התלמוד ירושלמי מרחיב קצת יותר: "מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני. פעם אחת אמר לו אביו: "מאין לך כל אלה?" אמר לו: "סבא – מה אכפת לך? טחון ואכול!" כלומר: לעוס ואכול, הראהו שקשה לו. ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים, והיה לו אב זקן, ושלח המלך בשביל אביו לבוא לעבודת המלך. אמר לו בנו: "אבא – טחון, ואני אלך תחתיך לעבודת המלך, שאין לה קצבה".

כלומר, לא כל מה שנראה ככיבוד הורים הוא אכן כך, ולא כל מה שנראה כזלזול בהורים הוא אכן כך. צריך תמיד להסתכל על מכלול הדברים.

אם כן, מדוע התלמוד מביא דוגמא לכיבוד הורים ממעשה שאולי מייצג את ההיפך?

לצערי לא נענה במסגרת זו תשובה ברורה לשאלה זו, רק נדון על עצם הדברים:

מצוות כיבוד אב ואם היא אחת המצוות השכליות והמובנות לכל אדם. לעומתה, מצוות פרה אדומה המובאת בפרשתנו – פרשת חוקת, היא סמל לסוג המצוות והחוקים שאינן נתפסות בשכל אנוש. הבדל זה מעצים את התמיהה שהעלנו, מדוע השכר שקיבל דמא על מצוות כיבוד הורים הוא דווקא פרה אדומה?

טמון כאן מסר גדול (בסיס הרעיון מובא בשם חידושי הרי"ם, ליקוטו הרי"ם מסכת קידושין דף לא. ובאופן מעט שונה במהר"ל מפראג, תפארת ישראל מא).

מצוות כיבוד הורים בשלמותה היא רק כאשר אותו אדם מסוגל לקיים גם את מצוות פרה אדומה בשלמותה. נבאר מדוע.

הציווי "כבד את אביך ואת אמך" ממוקם בחמשת הדברות שבין אדם למקום. מדוע? משום שביהדות, אי אפשר להפריד בין המצוות השכליות למצוות האלוקיות, ודווקא את המצווה השכלית ביותר חייבים למקם עם המצוות האלוקיות. כלומר, גם את המצווה השכלית צריך לחבר למי שציווה אותה. אדם המקיים את המצווה אך ורק כי כך שכלו המוגבל מורה לו ולא בגלל שכך ציווה השם, הוא עלול יום אחד להחליט להפסיק לקיים את המצווה כי כרגע השכל מורה לו אחרת.

דוגמא: אדם שמעולם לא הכיר את אביו, הוא אינו יודע מיהו ואין לו שום רגש כלפיו. והנה נודע לו שאביו הלך לעולמו ועליו לשבת שבעה ולנהוג מנהגי אבלות. השכל האנושי אומר – למה שאשב שבעה ואקיים מנהגי אבלות על מישהו שמעולם לא ראיתי? אולם אם מכניסים את ה"שכל" האלוקי – המצווה מקבלת משמעות אחרת לגמרי. צריך לקיים את המצווה כי כך רצון השם. נקודה. התחושות שלך כלפי אביך כלל אינן רלוונטיות.

כשלא מכניסים את רצון השם למצווה, עלולים להגיע למצב בו אדם מעוות את הכל. דוגמא טובה לכך ניתן לראות ברש"י (בראשית כט, יא). ידוע הדבר, שעשיו הצטיין בכיבוד הורים. גם בנו – אליפז, כיבד את אביו עשיו באופן יוצא דופן. כשנודע לעשיו שיעקב ברח לחרן, הוא שלח את אליפז בנו שירדוף אחר יעקב ויהרוג אותו. אליפז "מכבד הורים" גדול, והוא יישם את השליחות, רדף אחר יעקב והשיג אותו. כשאליפז השיגו הוא עמד בפני דילמה לא קלה, מצד אחד הוא רוצה לקיים את מצוות אביו, מצד שני, הוא גדל בבית יצחק והוא הרגיש כפיות טובה כלפי יצחק אם יהרוג את יעקב.

יעקב "נחלץ לעזרתו" ואמר, יש לי בשבילך פתרון מושלם, קח את כל רכושי, ואדם עני חשוב כמת, כך שאם אתה לוקח את רכושי, הדבר נחשב כאילו הרגת אותי וכך אתה יוצא ידי חובת "מצוות" כיבוד אב (ההגדרה של "עני חשוב כמת" טעונה לימוד בפני עצמה, אולם נתמקד בעצם הרעיון).

זו דוגמא מדהימה לעיוות של מצווה. אליפז מקיים את מצוות כיבוד הורים, אולם בד בבד הוא רוצה לרצוח אדם בגלל כיבוד הורים. ברור לכולנו, שבסיטואציה שכזו, אי כיבוד הורים זה הכיבוד הגדול ביותר. ברור לכולנו שזה רצון השם.

אם כן, גם במצווה הכי שכלית, חייבים לחבר את מי שציווה את המצווה – בורא עולם, לעצם קיום המצווה. עלינו תמיד להסתכל על התמונה הכוללת ולשאול – מה בורא עולם רוצה?

דמא כיבד את אביו, והוא קיבל שכר על כך, אולם השכר שהוא קיבל לימד אותו מוסר השכל – לחשוב תמיד מה רצון השם, גם במצווה המובנת ביותר.

בתחילת "פרקי דרבי אליעזר", מסופר על התחלת לימודו של רבי אליעזר בן הורקנוס (אחד מגדולי התנאים). נפשו של רבי אליעזר בן הורקנוס חשקה בלימוד תורה, אולם אביו מנע זאת ממנו והכריח אותו להשתלב בעסקיו. רבי אליעזר נשבר ובכה – "עד שנגלה עליו אליהו זכור לטוב. אמר לו: בן הורקנוס, מפני מה אתה בוכה? אמר לו: מפני שאני מבקש ללמוד תורה. אמר לו: אם אתה מבקש ללמוד תורה, עלה לירושלים אצל רבן יוחנן בן זכאי". המשך הסיפור הוא, שאביו עלה לירושלים כדי להדיר את בנו מנכסיו, אולם כאשר הוא ראה שבנו התעלה בתורה ויראת השם הוא כמובן חזר בו.

נשים לב, שכשאליהו הנביא הורה לרבי אליעזר ללכת לירושלים בניגוד לדעת אביו, הוא קרא לו "בן הורקנוס". הוא לא הזכיר את שמו הפרטי אלא רק את שם אביו. טמון כאן מסר חשוב: גם כשרבי אליעזר הולך לירושלים בניגוד לדעת אביו, אליהו הנביא עדיין קורא לו "בן הורקנוס". לאמור: אין בהליכתו של רבי אליעזר זלזול והתעלמות מנוכחותו של אביו, אלא להיפך. מצוות כיבוד אב מחייבת כאן כן ללכת בניגוד לרצונו, והנה ראיה, שבסופו של דבר אביו שמח כל כך בהצלחת בנו.

כמובן שהנושא הזה הוא עדין מאוד, ויש לנהוג כלפיו בכפפות של משי. לפני קיומה של כל מצווה, עלינו "להכניס" את הקדוש ברוך הוא אל תוך התמונה, לחקור היטב מה רצון התורה, ורק ככה המצווה יכולה להיעשות בשלימות.

זהו המסר של מצוות פרה אדומה.