בסיסו של הרוע הוא אי הכרת הטוב

בשבוע שעבר חוותה בריטניה את אחד אירועי הטרור הרצחניים ונגבו חייהם של עשרים ושניים בני אדם ע"י אחד המחבלים של דעא"ש.

לכאורה, מעבר לצער המרובה, לא אמורות היו להתעורר בבריטניה שאלות נוקבות, לולא המפגע ימ"ש היה יליד בריטניה שהגיע עם הוריו שברחו מלוב תחת שלטון קדפי וקיבלו בשל כך מקלט מבריטניה. הוא היה אנגלי, תרבותו אנגלית, שפתו אנגלית, למד בבית ספר אנגלי ורק… היה מוסלמי.

בריטניה הזדעזעה מכך. הייתה זו הפעם הראשונה בה יליד המדינה – מוסלמי או לא מוסלמי – טבח באופן כזה בבני ארצו. התחושה הייתה נוראית. שאלות החלו להעמיק בקרב הציבור הבריטי המאופק. כיצד נדע, למשל, שהשכן המוסלמי ממול, יליד בריטניה, הוא לא המחבל הבא?

אבל שאלות אלה נשאלות רק ע"י מי שאינם יודעים תורה. שנכתב על ישמעאל – "והוא יהיה פרא אדם" – ידו בכל ויד כל בו, יש לו הכול והכול חסר לו. יש לו, לישמעאל, עשרים ושתיים מדינות עם מיליארד אזרחים, רוצה הוא גם את ארץ ישראל ואת אירופה. מאז לידת האסלאם, המוסלמים לא הסתירו את כוונתם על "כיבוש אירופה הכופרת", ובמשך שנים ארוכות שלטו בדרום היבשת, בספרד עד שהנוצרים גירשו אותם משם, וגם את היהודים.

אבל השאלות הרבה יותר עמוקות. בפעם הראשונה בריטניה מתמודדת עם השאלה – כיצד יליד בריטי ביצע את הרצח. והתשובה היא – שכל הרוע, הפורענות והשנאה – מקורם באי הכרת הטוב. אדם שאינו מכיר את הטוב לתרבות, למדינה, לאזרחים – בה הוא גדל, אדם שאינו יודע להכיר טוב למה שניתן לו מטעם השלטון (זאת בלי קשר לצורך לבקר את השלטון ולדרוש תמיד טוב יותר)  – הוא אדם שמסוכן לציבור. הוא אדם שאין ערך אדם חשוב עבורו, כי הוא אינו מצליח להבין שמה שניתן לו הוא טוב. בצירוף להיותו מוסלמי בן ישמעאל, ודאי שידו על ההדק קלה הרבה יותר.

כך גם אצלנו. בשבוע שעבר הגיש אחד מחברי הכנסת ברשימה הערבית המשותפת הצעת חוק להכיר ביום הנכבה כיום רשמי בישראל. יום הנכבה עפ"י הפלסטינים, וחלקים נרחבים בציבור הערבי-ישראלי, הוא "יום האסון" בו גורשו וברחו מאות אלפי פליטים מישראל לשטחים בירדן, במצרים, בסוריה ובלבנון (אותם הם מנציחים ללא שום שיקום במחנות הפליטים במטרה לעורר רחמי העולם).

גם כאן מקור כל הרוע של אותם חברי כנסת, שמקבלים שכר מאיתנו, משלמי המס, הוא אי הכרת הטוב. בשנים תש"ח-תשכ"ו (1948-1966) מדינת ישראל אמנם הפעילה משטר צבאי בערים הערביות בישראל, אולם יישובים אלו זכו לראשונה לתשתיות, חשמל, מים זורמים וביוב תקין. הם גם זכו למערכת חינוך שהלכה והשתפרה – וכל זאת כשמדינת ישראל מתמודדת עם עלייה אדירה, בעיות ביטחון ובעיות חברתיות קשות.

בתשכ"ז (1967), במלחמת ששת הימים, ישראל שחררה את יהודה ושומרון ועזה. אך הפלא ופלא – בזמן שערביי א"י השתדרגו בתשתיות שלהם – ערביי אותם מקומות, שהיו תחת שלטון ירדן, לא רק שלא השתדרגו, אלא היו במצוקה תשתיתית הרבה יותר גדולה – ישראל מצאה שם ביוב זורם ברחובות, אין חשמל, אין מים זורמים ומערכת חינוך… ללא כלום.

נכון שגם היום לא הכול מושלם, אך טוב היה אם ערביי המדינה היו קצת יותר מכירים טוב – על כך שיותר מ-40% מהערבים כיום לומדים לתארים באוניברסיטה, פעמים רבות על חשבון משלם המסים, על כך שהפערים הולכים ומצטמצמים והכי חשוב – על כך שמדינת ישראל משקיעה בהם סכומי עתק. קצת לומר תודה. אבל הרוע, מתחיל באי הכרת הטוב…