הקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
מחקרים מראים, שחלקים נרחבים מהאוכלוסייה סובלים מהערכה עצמית ירודה, ביטחון עצמי נמוך או רגשי נחיתות.
נפש בריאה היא נפש המעריכה את עצמה. ביסודם של קשיים נפשיים רבים מסתתרת לרוב הערכה עצמית נמוכה, תחושה שאני לא מספיק, תחושה של חוסר בטחון בערכי, אשמה או בושה על מי שאני ועל מי שאני לא. הערכה עצמית היא מערכת החיסון של הנפש, וכפי שחולשת מערכת החיסון הגופנית עושה אותנו יותר פגיעים לווירוסים שונים, כך זה גם בתחום הנפשי.
חומש "במדבר" נקרא גם בשם "חומש הפקודים", משום שהן בראשיתו והן בסופו סופרים ופוקדים את עם ישראל.
הספירה מעניקה לאובייקט הנספר מעמד, חשיבות וייחודיות. לעתים המעמד הזה הוא שלילי, כמו המספרים שניתנים לאנשים שנכלאים בבתי סוהר. לעתים הוא ניטרלי, כמו מספרי תעודת הזהות. לעתים הספירה והמנייה יכולות להיות חוויה חיובית, למשל, כשיהודי עשירי משלים מניין.
אנחנו נספרים, כך או אחרת, במקום כזה או אחר.
פרשת במדבר פותחת בציווי לספור ולמנות את עם ישראל: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א, ב-ג).
כשמעיינים בפסוקים הללו עולה מיד השאלה, מדוע התורה מאריכה בלשונה והיא כותבת כמה לשונות ביחס לספירה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן". מדוע התורה לא כותבת את אותו ציווי בלשון "פשוטה" יותר: "תספרו כל זכר מבני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה". מה פשר אריכות הלשון?
השאלות הללו מובילות למסקנה, שמטרת הספירה היא לא רק כדי לדעת את מספרם של בני ישראל, אלא עבור מטרה נוספת והיא: להטמיע בכל יחיד תחושה של חשיבות חיובית וגאוות יחידה, ולהחדיר בו מוטיבציה למצות את הפוטנציאל הייחודי הגלום בו.
הביטויים והלשונות המוזכרים בפסוק, טומנים בחובם מסרים אקטואליים לחיזוק ההערכה העצמית – "שאו", "את ראש", "במספר", "שמות", "לגלגלתם", "תפקדו".
מחוסר מקום במסגרת זו, נתמקד על צמד המילים "במספר שמות". משהו בצמד מילים זה לא כל כך מובן, שהרי מספר ושמות הם שני דברים נפרדים.
בלשון הקודש, שם של דבר מורה על מהותו, והרחבנו על כך פעמים רבות.
מה פירוש המילה "מספר"? ישנה מילה נוספת שקרובה מאוד למילה הזו: "סיפור" ו"ספר".
המילה "סיפור" כתובה מספר פעמים בתורה, לדוגמא במצוות סיפור יציאת מצרים: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" (שמות י, ב). "וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה" (מתוך ההגדה). "אפילו כולנו חכמים… מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" (מתוך ההגדה).
מה ההבדל בין סיפור לבין הגדה או אמירה? כשיש לאדם רעיון אחד בודד, הוא יכול לומר אותו, להפיץ אותו או לכתוב אותו על דף, אולם כשיש לאדם מספר רב של רעיונות או הגיגים, הוא כותב אותם בספר. "ספר" נקרא כך משום שמקובץ בו מספר רב של רעיונות, של עלילה ארוכה וכדומה. את יציאת מצרים עלינו לספר ולספור, ולהוסיף בהרחבה עוד פרט ועוד פרט.
מיד לאחר הלילה בו נצטווינו על סיפור יציאת מצרים, בלילה שלאחריו, מצטווים אנו לספור ספירת העומר. ספירת העומר לא נועדה רק כדי לדעת את מנין הימים, שהרי בשביל זה יש לוח שנה. תפקידה של הספירה היא להפוך את הספירה והציפייה לסיפור החיים של כולנו – "וספרתם לכם", שהספירה והציפייה לקראת מעמד הר סיני תהפוך לחלק בלתי נפרד מסיפור החיים שלנו.
הפעם הראשונה שהתורה כותבת את המילה "ספר" היא בפסוק: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א). לכל אחד אמור להיות "ספר" בו מסופר תולדות חייו. ספר זהו ביטוי למשהו מתוכנן ומסודר. תולדותיו האמתיים של האדם הם מעשיו, ועליו לכתוב ספר בעל אינדקס רב ועשיר. אוי לו לאדם שחי את חייו בלי שיש מה לספר עליו.
זהו עומק כוונת התורה במילים: "במספר שמות". משה ואהרן מבקשים מכל אחד ואחד לחיות באופן כזה שיוכלו "לכתוב עליהם ספר" עב כרס, מלא במשמעות.
לא לחינם פרשה זו נקראת בדרך כלל בסמוך לחג השבועות, יום בו קבלנו את התורה. לכל אחד יש בתורה חלק משלו, וכפי שמתפללים אנו: "ותן חלקנו בתורתך".
"זה ספר תולדות אדם… בדמות אלוקים עשה אותו". כל אדם הוא בדמות אלוקים, ועליו לשאת את ראשו, להוציא את החלק האלוקי שלו החוצה, לספור ולספר.