אוהד שקד-מנדלבוייםבאחת השיחות עם אברך בכולל, הוא אמר לי שלדעתו "הציונים (=החילונים) של פעם לא היו מעלים על דעתם שהציונים (=החילונים) של היום יהיו כל-כך קיצוניים".
התשובה היא לא. פשוט לא נכון. אבות החילוניזם הציוני לא רק שלא היו מתביישים בהנהגה החילונית היום, אלא אף היו גאים בה וגאים בה מאוד. ההנהגה החילונית בימי עיצוב הזהות הציונית כמו גם בתקופת הקמת המדינה חלמה על הנהגה חילונית כמו היום שמחללת שבת בגאווה, ונלחמת כנגד כל דבר שריח יהודי נודף ממנו. היא חלמה על כך שבית המשפט יפסוק שמותר לחלל שבת בפרהסיא, חלמה על כך שהחוקים המהותיים (חוקי היסוד) יעסקו בנושאי זכויות אדם ורק לא, חס ושלום, בהיותה של ישראל מדינה יהודית. כל מה שלא העזו לעשות השופטים המחוצפים בימי קום המדינה, עשו השופטים אהרון ברק ואחרים החל מתשנ"ב (1992), כשהם רומסים ומבזים כל דבר שקשור לקודשי ישראל, ובעיקר לדתיים, לחרדים ולשבת.
מי שקורא את כתבי "גדולי הציונות" – הרצל, פינסקר, משה הס, סירקין, סוקולוב, כצנלסון ועוד – קורא בבירור את עמדתם כלפי המדינה שתהיה – מדינה חילונית, אפיקורסית הנשלטת ע"י "הנאורות" החילונית, גם במחיר של שליטה בכוח (כמו בהרצליה, למשל, שם חופש הביטוי הוא אך ורק למי שאינו דתי).
נכון שהיו בקרב מנהיגי הציונות (גם בזו החילונית) גם כאלו שהאמינו בשמירת השבת והתורה, באופן יחסי, כמו למשל מאיר דיזינגוף, ראש העיר הראשון של תל-אביב שנאבק נגד חילולי השבת. נכון גם שהיו כאלו כמו אחד העם שאמר "יותר משהיהודים שמרו את השבת, זו שמרה עליהם", אך הוא התכוון למובן הלאומי של הנושא, ולא ייחס חשיבות דתית לשבת – ואף התנגח בחשיבות הדתית הזו. גם קריאה בכתביו של הרצל תגרום לנו לסלידה נוראית נוכח תיאוריו בנוגע לרבנים ולדתיים בישראל. לא רק שהם לא היו מתביישים – הם אף היו גאים.