המובייל כמשל

כל הורה מכיר את התופעה הבאה: התינוק שוכב במיטתו ברוגע ושלווה, מביט בעניין אחר המובייל הצבעוני שמסתובב מעליו, או שהוא מביט סביבו באופן כללי, ואט אט הוא מכיר את העולם אליו הוא נכנס רק לפני זמן קצר.

הכל רגוע ושליו, ואז ההורה נכנס אל החדר עבור מטרה מסוימת, אולם המטרה נשכחת כאשר הוא רואה את ילדו. ההורה אינו מסוגל להתאפק מלהתכופף ולקרב את פרצופו אל ילדו, במטרה שהתינוק יקלוט אותו בעיניו, וכשזה קורה, ההורה מחייך חיוך רחב והוא לא מרים את ראשו עד שהתינוק יחזיר וישיב לו חיוך.

משימה זו איננה הולכת תמיד בנקל, ישנם כאלו שאף נעלבים מכך שהתינוק מביע עניין בדבורה הצבעונית התלויה מעל ראשו מאשר בהם. לאחר שהתינוק הסכים לנדב חצי חיוך, ולא משנה אם זהו רפלקס או חיוך אמתי, או אז ההורה חוזר לענייניו והתינוק ממשיך לשמוע את מנגינת המובייל המסורתית מזה עשרות שנים. כמובן, בדרך כלל שלוותו של התינוק מופרת כעבור מספר דקות בודדות.

בכל הורה אוהב מוטמע הצורך שילדו יַפנה אליו את מבטו ויחייך אליו את חיוכו הטהור.

תיאור זה הינו משל לקשר שבין הקדוש ברוך הוא לבניו, וכדי להבין זאת נראה דבר מדהים שהתלמוד כותב (תענית ד, א):

"אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקדוש ברוך הוא השיבה כהוגן [כלומר, עם ישראל ביקש משהו מאלוקים, אולם בקשתם הייתה שלא כהוגן, ואלוקים השיב להם כן כהוגן]. אמרה לפניו: ריבונו של עולם: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ"  (שיר השירים ח, ו). אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה, אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם, שנאמר: "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ"  (ישעיהו מט, טז).

כלומר, בני ישראל בקשו מהבורא: "שימני כחותם על זרועך" – שנהיה "חתומים" על זרועו. גם דימוי זה אינו מדויק, משום שמטבע הדברים, פעמים שהזרוע חשופה ופעמים שהיא מוסתרת, כך שחותם על הזרוע הוא ביטוי לקשר מקוטע ולא רצוף, אולם בורא עולם השיב להם כהוגן: "על כפים חוקותיך". כף האדם תמיד גלויה, כך שהבורא עונה לעם ישראל שהוא חפץ שהם יהיו לנגד עיניו כל הזמן וללא הפסקות (רש"י).

לא יאומן. התלמוד כותב סוג של "ביקורת" מסוימת כלפי עם ישראל, על כך שהרצון שלו לראות את השם אינו חזק דיו, כאותו תינוק שפעמים מעדיף להתמקד בבובה הצבעונית מאשר במבטה האוהב של אמו יולדתו, ואילו הקדוש ברוך הוא מצדו רוצה שנתקרב אליו הרבה יותר, כאותה אמא החפצה שבנה יראה לה תמיד פנים שוחקות.

עומק נוסף יש בהבדל שבין בקשת בני ישראל: "שימני כחותם על זרועך" לתשובת הבורא: "על כפים חוקותיך", ולא רק ההבדל שבין זרוע לכף היד. בני ישראל בקשו "שימני כחותם", והבורא ענה "על כפים חוקותיך". יש הבדל בין חותם לחקיקה. יש כתב שכתוב בספר ויש כתב שחקוק באבן. ההבדל בניהם הוא לא רק שאת הכתב ניתן למחוק וחקיקה לא, שהרי יכול להיות גם כתב עם חומר חזק שלא יכול להימחק לעולם. ההבדל הוא מהותי הרבה יותר: הכתב, גם אם לא ניתן למחקו, הוא עדיין דבר נפרד מהקלף שהוא כתוב עליו. הם שני דברים נפרדים. אבל אות שחקוקה באבן היא איננה מציאות נפרדת ממנה, אין כאן אותיות נפרדות ואבן נפרדת, אלא מציאות אחת שלמה, חקוקה.

בני ישראל בקשו מהבורא שהם יהיו כחותם על זרועו, אולם זהו ביטוי לקשר פחות עמוק מאשר איך שהבורא ענה להם – אני אחקוק אתכם על כפיי. אני ואתם נהיה מציאות אחת, ולא שתי מציאויות שפעמים הן מחוברות ופעמים נפרדות.

כעת נבין את המילים הפותחות את הפרשה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ". אם נלך בחוקות התורה, אזי נזכה לשרשרת ברכות ארוכה וכפי שהתורה מתארת. המילה "חוק" היא מלשון חקיקה. אומר הבורא: אתם רוצים להיות חקוקים על כפיי? אתם רוצים שאשפיע עליכם ברכה עד בלי די? זה צריך להיות הדדי – "בחוקתי תלכו". תחקקו אותי על לבכם.

כיצד מגיעים למצב כזה? רש"י מגלה את הסוד: "אם בחוקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". עמל מלשון התעמלות, המשנה ומשפרת את הגוף. כמו שהרגלים שלי הולכות בגלל שהן התעמלו, הן התאמנו ועכשיו היכולת הזו חקוקה בתוכם, כך אתם – 'שתהיו עמלים בתורה'. עמל ועוד עמל, התעמלות ועוד התעמלות, ואט אט תגיעו למצב שאתם ואני נהיה חקוקים יחד.

כדי שנזכה להגיע למצב בו נהיה חקוקים על כפיו של הבורא עלינו לזכור, שההתאחדות הזו מוכרחת לעבור דרך התאחדות עם בני אדם. גם עניין חשוב זה מוזכר בפרשתנו.

הפרשה כוללת בתוכה גם קללות באם עם ישראל ימאס חלילה במצוות השם, ואחת מהן היא קללת הגלות – "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם" (כו, לג). מה משמעות הזרייה? רש"י מבאר: "זו מידה קשה, שבשעה שבני המדינה גולים למקום אחד, רואים זה את זה ומתנחמים, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה".

בעל ה"כלי יקר מרחיב בדבריו של רש"י: בדרך כלל, כשיש קבוצת אנשים הגולה למקום והיא מפוזרת, לפחות אלו שעדיין נותרו יחד מחזקים אחד את השני ומידבקים אחד בשני. כשעם ישראל הוגלה והופרד, היה מצופה שהמשבר הזה יחבר ביניהם. אולם אצל עם ישראל קיימת תופעה מוזרה מאוד, שגם במצב כזה אנו מפוזרים ומפורדים. גם במצב זה כל אחד דוחף את חברו ומבקש להדיחו ממצבו. עצם הגלות זו הדחיפה הראשונה, אך יש גם דחיפה שאנו דוחפים אחד את השני בלשון הרע ומלשינות. זו כוונת התורה באומרה: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" (כו, לז). איש אחד מכשיל את השני במקום לתמוך בו.

ושם, בארצות אויבינו, מה יהיה המצב הנפשי שלנו? "וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף" (לו). ה"כלי יקר" ממשיך ומסביר את משל ה'עלה הנידף': "על כן המשילם כאן לעלה נדף, כי העלה חלוש מאוד ונידף מחמת הרוח הנושב בו, ואף על פי כן, כל עלה דוחף את חברו ומכה בו, כך כל איש מישראל בגלות דומה לעלה הנדף מפני רוח הנזכר, ואף על פי כן הוא רודף אחר חברו להכותו בשוט לשונו".

ה"כלי יקר" מתאר כאן תופעה מוזרה – רדיפה של עלה נידף. התורה לא אומרת "ורדפה אותם הרוח", ההפתעה היא שהרודף אותנו הוא "קול עלה נידף". הרודף עצמו הוא תלוש, נרדף וחלש, ובמקום להתמקד כיצד להפסיק להיות נרדף, הוא רודף עם כל חלישותו את חברו.

אם נשתדל ונתאמץ שהעלים יפסיקו לרדוף אחד את השני, גם הרוח תיפסק ונזכה להיות חקוקים על כפי הבורא.