הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו; וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (פרק כה פס' כ – כא). משמע מהכתוב שרק כאשר עם ישראל ישאל "מה נאכל" אזי תבוא הברכה "וצויתי את ברכתי". וצ"ע, וכי בלא השאלה "מה נאכל" לא היו צריכים לברכה, והיאך יתקיימו עם שלם בלא לזרוע תבואה בלא שתבואת השנה השישית תתברך. ועוד, שברכה כעין זו מצינו במן שירד ביום שישי אף לשבת ושם לא זו בלבד שלא הוצרכו עם ישראל לשאול "מה נאכל ביום השביעי" על מנת שירד להם לחם כפול, אלא עוד מצינו שנתבע משה רבינו על שלא הודיעם על כך מראש (רש"י שמות טז כב).
וברש"י פירש שעם ישראל ישאל שאלה זו בשנה השישית ועל כך מבטיחה התורה "ועשת את התבואה לשלש השנים" – סוף שנה שישית, כל שנה שביעית, ורובה של שנה שמינית. והקשה הרמב"ן מה מקום לקושיא זו בשנה השישית, והלא בשנה זו יש להם יבול רגיל כבכל שנה ושנה ורק בשנה השביעית, שמסתיים יבול השנה השישית, יש להקשות מה נאכל. עוד יש להבין לפרש"י מהו שאמר הכתוב "ועשת את התבואה לשלש השנים" והלא אין ניזונים מהתבואה אלא ב' שנים בלבד מסוף שנה שישית עד סוף שנה שמינית.
והביאור בזה, שהנה בפרשת בחוקותי כותבת התורה (כו ה) "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע", ופירש רש"י ששתי ברכות נאמרו כאן, האחת בכמות שיהיה שפע של יבול, והשנית באיכות שיאכלו מעט וישבעו, וכעין מה שמצינו באליהו שבכח אכילת עוגת רצפים אחת התקיים והלך ארבעים יום (מלכים א יט) ומעלת האיכות עולה על מעלת הכמות, שמלבד שאינה מצריכה התעסקות רבה סביב התבואה והכנת המאכל, עוד היא מוסיפה בריאות ואריכות ימים כפי שכותב הרמב"ם (דעות ד טו) "ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות והוא עיקר לכל החלאים".
ועל פי זה ביאר הספורנו שאילולא עם ישראל היה שואל "מה נאכל" אכן לא היו נצרכים לברכה בכמות אלא שהיו אוכלים קמעא והאוכל מתברך במעיהם, ורמזה לכך התורה במה שכתבה קודם שאלת "מה נאכל" – "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע" (פס' יט) שהאכילה תתברך במעיהם ויהיה במעט תבואה כדי שביעה, וברכה זו עדיפה מברכה בכמות כפי שנתבאר, אך ממשיכה התורה ואומרת שאם יהיו ישראל קטני אמונה ולא יסמכו על כך שהתבואה תתברך במעיהם [לפי שאין ברכה זו נראית אלא בזמן האכילה ולא נחזית מראש] אזי חלף הברכה באיכות ישלח ה' ברכה בכמות, ויצטרכו ישראל להתייגע באסיפת התבואה ובהכנתה.
ומעתה מתבאר היטב החילוק בין ברכת השמיטה שאין הקב"ה חפץ להראותם הברכה מראש, לבין ברכת המן שנתבע משה רבינו שלא הודיעם מראש. לפי שמעלת השביעית היא בחיזוק הביטחון בבורא הזן ומפרנס לכל, וכדברי חז"ל (ויקרא א א) על שומרי שביעית שהם גיבורי כח המובירים שדותיהם ותולים ביטחונם בבורא עולם, וכיון שעניינה של השמיטה היא בחיזוק הביטחון אין הקב"ה חפץ להראותם מראש על הברכה, שבכך מתמעט כח הביטחון. אך עניין השביתה בשבת אינו ממידת הביטחון כי בקלות יוכל האדם להכין מראש מזון ליום אחד ולא יחשוש למה יאכל, אלא עניין השבת להראות על ידי שביתה ממלאכה עדות לכך שהקב"ה שבת ממלאכתו, ובמדבר שלא ידעו שיכולים להכין מראש לפי שכל מה שהותירו מהמן היה מבאיש, היה לו למשה רבנו להודיעם שביום שישי שונה הדבר מכל יום אחר, שניתנה בו כמו כפולה על מנת שיותירו לשבת.
ועל פי זה יתבארו דברי רש"י. דהקשה הרמב"ן מדוע בשנה השישית מקשים העם "מה נאכל" והרי יש בידם את התבואה של אותה שנה, ולמתבאר מיושב היטב שפסוק זה עוסק בקטני אמונה, שאף שיש בידם עתה כדי שביעה מכל מקום כיון שלפי חשבונם לא תספיק להם תבואה זו לשנה השביעית, חוששים כבר מעתה מה יאכלו בשנה השביעית. ואפשר שזהו שאמרה התורה "ועשת את התבואה לשלש השנים" שאף שלא צריכים תבואה אלא לב' שנים, מכל מקום דרכם של קטני אמונה לחשוש מן העתיד ולקמץ מה שבידם שמא לא תספיק להם התבואה, ורק על ידי שיהיה בידם תבואה של ג' שנים יאכלו לשבוע באותם ב' שנים מבלי לחשוש מחיסרון עתידי.