החובה האישית של האדם

הפרשה מתחילה עם אחד מהדינים שהכהנים נצטוו בהם: "לנפש לא יטמא בעמיו" [כ"א, א']. דינים רבים יש לכהנים, הכוללים זכויות וחובות. דינים אלו נאמרו רק לכהנים ולא לשאר העם, וכן הזכויות שיש לכהנים אין לשאר העם. ומאידך, לכהן הגדול מוטל חובות שאין לכהן הדיוט, ויש לו גם זכויות שאין לכהן הדיוט. כללו של דבר: כל אדם מחוייב לעבוד את הקב"ה ע"פ המדרגה שהוא עומד בה.

דבר זה כתוב גם בתחילת ספר "מסילת ישרים" לרמח"ל שכתב "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו". לא כתוב שיתברר מה חובת האדם בעולמו, אלא "חובתו בעולמו" – האישית, וזהו יסוד החסידות ושורש העבודה.

דבר זה מתאים לל"ג בעומר – שפעמים (כמו השנה) חל במוצאי פרשת אמור – יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, שמסופר בגמרא במסכת שבת [ל"ג:] על רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אליעזר לאחר שיצאו מהמערה אחרי ששהו שם שתים עשרה שנה, ראו בני אדם שחורשים וזורעים. אמר רבי שמעון בר יוחאי "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. מספרת הגמרא שכל מקום שנותנים בו עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה "להחריב עולמי יצאתם חיזרו למערתכם" – אם אתם יוצאים מהמערה ושורפים כל אדם שלא עוסק בתורה, מוטב שלא יצאתם ותחזרו למערה. חזרו למערה וישבו שם שתים עשרה חודשים, אמרו "משפט רשעים בגיהנם שתים עשרה חודש", יצאה בת קול ואמרה "צאו ממערתכם" ויצאו. מספרת הגמרא שכל מקום שרבי אליעזר נתן את עיניו ושרף, רבי שמעון בר יוחאי ריפא. אמר לו רכבי שמעון לבו "בני די לו לעולם אני ואתה" – מספיק לעולם ששתינו לומדים תורה, ולא צריך להסתכל על כל אחד שעובד ולא לומד.

יש כאן שינוי בחשיבה, בפעם הראשונה שיצאו מהמערה, שניהם מסתכלים על האנשים שאינם לומדים ומחריבים את העולם. בפעם השניה שהם יוצאים, אומר רבי שמעון בר יוחאי לבנו שלא יסתכל על שאר האנשים אלא מספיק מה ששניהם לומדים תורה. בפעם הראשונה הם הסתכלו על כל העולם ע"פ קנה המידה שלהם ותבעו מכולם הם מה שתובעים מהם. אך בפעם השניה הבין רבי שמעון בר יוחאי שמה שהוא ובנו נתבעים לעשות, לא מתאים לכל העולם ולא תובעים את זה מהם, לכן אמר לו רבי שמעון "די לו לעולם אני ואתה", כי מכל העולם לא תובעים את מה שתובעים מאיתנו. וזה מה שרואים בפרשה, שלכל אדם יש זכויות וחובות לפי הדרגה שלו, לאדם רגיל את הדינים של כהן הדיוט, ולכהן הדיוט אין את הדינים של הכהן הגדול.