הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי; ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן; ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה" (פרק כד פס' י – יב). וביארו חז"ל שהמגדף לא היה ראוי לשכון בתוך שבטי ישראל לא מצד אביו לפי שהיה מצרי ולא מצד אמו, שעל אף שהייתה משבט דן, אין מקומו של אדם נקבע אלא לפי אביו. אלא שהמגדף לא ידע זאת, ובא ליטע אוהלו בשבט דן, וכיון שלא קיבלוהו, תבעם לפני משה רבנו ויצא חייב בדין, ומחמת כעסו בירך את ה', ומשה רבנו עדיין לא קיבל מפי ה' את ההלכה בדינו של מגדף, ולכן הניחו אותו במשמר עד שהורה ה' להמיתו בסקילה.
ויש להבין מדוע איש הזה שהתקוטט עם שבט מעם ישראל ביטא את כעסו דווקא בכך שקילל את ה', שלכאורה אין שייכות בין הפסדו בבית הדין לבין ברכת ה', ומדוע לא ביטא כעסו בעניין אחר, או עבירה חמורה אחרת. עוד יש להבין מדוע לא נגלה דין המקלל למשה לפני שארע מעשה זה.
ולהבין פרשה זו יש להקדים את אשר גילו לנו חז"ל על משפחתו של המגדף –
לאחר שגדל משה רבנו בבית פרעה יצא הוא לראות בסבלות העם, וביום הראשון ראה איש מצרי מכה איש עברי כיון שראה כך "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויהרוג את המצרי" (שמות ב יב), ומיד מספרת התורה את אשר התרחש למחרת כאשר ראה שני עברים רבים ביניהם ושאל את המכה "רשע, למה תכה רעך" ענהו אותו רשע "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" (שם יג) ומי גילה לו סוד זה, הרי משה רבנו נשמר שלא יראהו איש בהריגתו את המצרי. וביארו חז"ל (שמו"ר א כח) "פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו וגו' והייתה סבורה שהוא בעלה ונתעברה הימנו וגו' כיון שידע המצרי שהרגיש בו, החזירו לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להמיתו. והיה משה רואה אותו וראה ברוה"ק מה שעשה לו בבית – שבא על אשתו של דתן ועל כך חייב הריגה".
נמצאנו למדים שאותו עברי שהיה המצרי מבקש להמיתו – דתן היה. והוא היחידי שחייב היה להימצא שם בשעה שהרג את המצרי. וממשיכים חז"ל (ילקוט ראובני שמות עמ' ח) לספר "וילך העברי (דתן) לביתו לגרש את אשתו שנטמאה מן המצרי, ותברח האשה ותגד לאבירם אחיה, ויהי בבוקר שב משה שנית ומצא דתן ואבירם ניצים על זה הגט" וביאר הרד"ל (שמו"ר פ"א כח ד"ה של דתן) שהיו דתן ואבירם אחים מאב אחד בני אליאב, ולא מאותה אם. והייתה שלומית בת דברי למטה דן (אשתו של דתן) אחותו של אבירם רק מאם ולא מאב, ולכן מותר היה לדתן לשאתה לאשה. ונמצא – שאותו בן שנולד לשלומית בת דברי מן המצרי – דתן היה אביו החורג ואבירם היה דודו אח אמו ואת אביו המצרי הרג משה רבנו בשם המפורש.
והנה, כאשר בא המגדף לדין תורה בפני משה למשפט, ויצא מחוייב בדין, התחיל הוא לחשוב מחשבות כי עוותו עמו את הדין, ותכף עלתה במחשבתו כל התגוששות משפחתו עם משה רבנו, שאביו המצרי נהרג על ידי משה בשם המפורש, וגם הוא ממשפחה קרובה של דתן ואבירם אשר חשו מאוימים ממשה רבנו שלא יהרגם בשם המפורש כמפורש בכתוב (שמות ב יד), לפיכך נקודה זו של שנאה ל"שם ה" נתפסה במחשבתו ולכן חטא בזה לברך את ה'.
ועתה נפתח פתח להבין מדוע הקב"ה לא פירש את דינו של המקלל רק לאחר שהגיע מעשה זה, כי אם היה נגלה הדין למשה והיה הדין ידוע לו, הרי אף שהיה זה דין אמת שנמסר למשה, מ"מ יחשדו בנ"י במשה שעשה כן על דעתו כדי להמשיך את נקמתו מאביו המצרי ובני משפחתו שהם דתן ואבירם, ולכן לא פירש דינו רק לאחר שהונח במשמר ואז יווכחו כולם שהדין הוא דין אמת, ומשה אמת ותורתו אמת שנמסרה לו מסיני ולא עשה ולא דן שום דין מנגיעות אישיות ח"ו.