מי זוכר את שנות הפקודה?

גשו לנער בחברה הכללית ושאלו אותו מהו "מיר", "סלובדקה", "גרודנה", "צאנז", "גור" ועוד. אם מדובר בנער בעל ידע רב, הוא אולי יגיד שיש חסידות כזאת גור ויש כזו צאנז. אולי. אך האם הוא יודע שאותן חסידויות – צאנז, בעלזא, גור, סאטמר ואחרות, וכך גם ישיבות כמו מיר, סלבודקה, גרודנה, פוניבז, חכמי לובלין ואחרות – הן למעשה המשך של אותן חסידויות וישיבות מאירופה שנחרבה בלהב הגרמנים? האם הוא יודע שחסידויות אלו ניצלו מן השואה בשן ועין, ושבחלק מהמקרים מדובר במאות אנשים בלבד?

השבוע ציינו בישראל, כמו בכל שנה את "יום השואה והגבורה" שהוא פועל יוצא של החוק שחוקק ב-תשי"ג        (1953) – חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. החוק קבע שהתאריך כ"ז בניסן יהיה יום הזיכרון הרשמי בישראל לנרצחי השואה. אז גם נקבע רשמית השם לאותן מאורעות בשנים ת"ש-תש"ה (1939-1945) – שואה. את המילה שואה בוחרת הנהגת המדינה מתוך ספר ישעיה: "…ותבוא עליך פתאום שואה לא תדעי" (מז, יא), אולם ישעיה מרמז לנו גם את הסיבה לשואה: "ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם" (י, ג) – כשתבוא אליכם שואה לאן תפנו? והתשובה היא כמובן – אל הקב"ה.

המונח "שואה" אם כן אומר שמדובר באירוע פתאומי שלא נדע כמותו. לא בכדי בחרה הנהגת המדינה דווקא במונח זה.  כאשר אני אומר שהתרחש אירוע פתאומי – אני מנסה למחוק את העובדה שהיה לו סימפטומים לפני, מתכחש לעובדה שהיו לכך גורמים לפני. ומה היו אותם גורמים לפני כן? מה הביא את השואה שמדבר עליה ישעיה – עזיבת הקב"ה. ומפליא כיצד ניסתה ההנהגה הציונית להשתמש במילה תורנית במטרה לכפור במסורת היהודית, ודווקא היא – היא עצמה בחרה את המונח שאומר בדיוק את הסיבה לאותם מאורעות במשך שש שנים.

למרות שבחודש ניסן לא מספידים, החליטה הנהגת המדינה לקבוע את כ"ז בניסן כיום אבל ישראלי. גם זה חלק מהעובדה שהיה רצון לתנועה הציונית לעקור את הגורמים להתרחשות השואה. ויתרה מכך – המונח "שואה וגבורה" הוצמדו זה לזה. ומהי גבורה? כ"ז בניסן הוא התאריך הקרוב ביותר שניתן טכנית לציין יום זה ליום מרד גטו ורשה (הנכשל) שאירע בט"ו ניסן תש"ג (19.4.1943). המטרה בכל השנים הראשונות של הקמת המדינה, ולמעשה עד לשנות  תש"ן-תש"ס (1990-2000) היה שהמשקל העיקרי לגבורה היה גבורה של "כוחי ועוצם ידי". והרי "כוחי ועוצם ידי" הוא ההפוך לגמרי מאותם תלמידי ישיבות שיושבים ועוסקים בתורה כל היום. אותם אנשי "כוחי ועוצם ידי" שביזו והשפילו  את אותם בני הישיבות – התייחסו רק לגבורה הפיזית, המלחמתית. והיכן האדמו"ר מקוליזנבורג? הרבנים מנהיגי הציבור? הרב מפיסצנא? כל אלו לא הוגדרו בגבורה. היכן הרב וסרמן שהלך עם צאן מרעיתו אל בורות הירי כשהוא נושא בגאון את הטלית ועורך חיזוק לתלמידיו דקות לפני כן? כל אלו לא גבורה עבור המדינה שקמה.

הנהגת המדינה ביקשה למחוק את היהדות מהעולים מארצות המזרח ובשואה רוחנית גוזזת את פאותיהם, משמידה אותם רוחנית לחלוטין ומוחקת מעליהם כל צל של תורה ומצוות, איתה הגיעו מהגולה. אבל היא גם ביקשה למחוק את מה שהיה באירופה לפני השואה באמצעות מחיקת ההיסטוריה. האמירה המפורסמת של אחד מגדולי אותם ציונים 'מהתנ"ך לפלמ"ח' – כלומר: בין שתי התקופות האלה לא היה כלום לדידם. לא חז"ל, לא ראשונים, לא אחרונים וגם לא ישיבות בליטא או חסידויות בפולין. מחיקת ההיסטוריה, שכתוב ההיסטוריה ושינויה אינה נחלתו של סטלין בברית המועצות בלבד ע"י הוצאת ה"פרבדה" (העיתון היחיד, למעשה, בברית המועצות שפירושו 'אמת'. בעיתון זה הובאו לידי ביטוי האידאולוגיה הקומוניסטית ובעיקר "אמיתות היסטוריות" שהן שקר גמור), אלא גם נחלת התנועה הציונית בישראל, וזאת למרות שהיו מספר לא מבוטל של עיתונים פה, אבל כולם האמינו באותה המידה שיש ליצור "יהודי חדש" – המגן על עצמו לכאורה, חופשי ממצוות, ושכוחו בעוצם ידו.

מכאן שברור מאליו שתלמיד בחינוך הכללי לא יודע בכלל שגור הייתה עיירה בפולין שבה הוקמה החסידות, או כך צאנז וכו'. לכן הוא גם אינו מכיר דמויות מופת כמו הרבי מקלויזנבורג זצ"ל שבמהלך השואה אינו אוכל מאכלים אסורים, לא פת עכו"ם ולא חלב נכרי. וכך לגבי הרב אהרונסון זצ"ל, הרב הוברבנד הי"ד ואנשי מופת אחרים. הוא אינו מכיר, כי אם יכיר יאלץ לשאול את השאלה – מה היה לפני השואה.

ובכלל, ספרי הלימוד וכל העיסוק בנושא השואה הוא באמת "מכה פתאומית". מדוע? מבחינת הספרים הכול מתחיל בתרצ"ח, 1939. לא בתקופות המוקדמות יותר. מבחינת ספרי הלימוד אין פאר תורני בעיירות ובערים במדינות אירופה. רק עוני ודלות, אם בכלל עוסקים באותן עיירות. ספרי הלימוד, כלומר תכניות הלימוד, לא עוסקים בכלל במה היה לפני השואה אלא בעיקר מה קרה בשואה ומה נשאר לאחריה.

אבל החברה החרדית זוכרת גם זוכרת. היא יודעת מה היה לפני, היא יודעת איזה אושר תרבותי, רוחני, חברתי, תורני ודתי. וכיוון שהיא זוכרת את האושר הזה היא יודעת מה אבד. וכאשר היא יודעת מה אבד היא יודעת מה צריך לזכור. תקופת ימי הרעה היא תקופה בה היה חורבן, וזיכרון המעשה עצמו הוא אולי חשוב, אבל חשוב הרבה יותר לזכור את מה היה ואבד. האושר הדתי שהיה שם, הישיבות אדירות החכמה ועוד.

כאשר אינך יודע מה נחרב, אינך יודע מה אתה זוכר. אין טעם לזכור אקט של הרס, אלא לזכור את מה שהיה לפני ההרס.

את המאמר פרסמנו בכוונה בחודש אייר. אין מספידים בניסן