עמוד, דום!

פרשת "שמיני" מתארת מה אירע ביום השמיני למילואים – היום בו חנכו את המשכן בפועל, ואהרן ובניו הקריבו קרבנות בפעם הראשונה.

בסיום עבודת הקרבנות באותו יום, אהרן ברך את העם בברכה שהפכה להיות ברכת ההורים לילדיהם: "יְבָרֶכְךָ השם וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כד-כז).

ברכה ושמירה הן שני עניינים שונים. משמעות המילה "ברכה" היא שפע שמגיע לאדם. שמירה היא מפני איזשהו היזק שעלול לבוא. אדם יכול להיות מבורך מאוד, אולם הוא זקוק לשמירה על הברכה והשפע שהשם זימן לו. בפשטות, זוהי כוונת תחילת הברכה "יברכך השם וישמרך".

ישנו ממד עמוק יותר לברכה זו. "יברכך השם", "וישמרך" מן הברכה עצמה. כלומר, "וישמרך" זו ברכה מיוחדת, שהברכה עצמה לא תוביל את האדם לאבדון, וכפי שכותב שלמה: "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו – לְרָעָתוֹ" (קהלת ה, יב).

ברכה זו הינה רלוונטית הן מבחינה גשמית ובוודאי מבחינה רוחנית. בהיעדר שמירה, הברכה עלולה להפוך לקללה. דווקא במקום של הברכה הכי גדולה, נמצא גם היצר הרע שמנסה לקחת אותה למקום ההפוך ולהפוך אותה מברכה לקללה. אהרן ברך את העם וכל אב מאחל לבנו – יהי רצון שתזכה לכל הברכות הכי גדולות שיש בעולם, ויחד עם זאת, תשכיל להשתמש בהן בתבונה, כדי שחלילה הברכה לא תתהפך עליך לרעה.

נדב ואביהוא – שני בני אהרן, נכשלו במה שהם התברכו בו. הם התברכו והם זכו להיות בני אהרן, ממשרתי וחונכי המקדש, אולם הם "הלכו" עם הברכה רחוק מידי, והם הקריבו אש זרה אשר הם לא הצטוו עליה, הקרבה שהם שלמו עליה בחייהם.

המשנה במסכת אבות אומרת: "עשה רצונו (רצון השם) כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד). מדוע המשנה כופלת בלשונה – "עשה רצונך כרצונו", ושוב "בטל רצונך מפני רצונו"?

עבודת האדם בעולמו היא, שרצונו הפנימי יזדהה לחלוטין עם רצונו של הבורא. שנפשו תתעב את אשר תיעב הוא ותחשוק באשר ציווה הוא. בחלק מהמצוות, טבעו של אדם מנחה ומנתב אותו לקיימן גם אם הוא לא היה נצטווה עליהן בפירוש. מצוות אלו קרויות "מצוות שכליות". לדוגמא: מצוות כיבוד אב ואם, איסור לא תגנוב, לא תרצח וכדומה. גם ביחס למצוות ואיסורים מן הסוג הזה, אדם נדרש להגיע למצב של "בטל רצונך מפני רצונו", כלומר, להגיע למצב בו חוזק הרצון לקיים את ציווי הקדוש ברוך הוא יפעום בו בעוצמה כה חזקה, עד שעל אף הנטייה הנפשית הטבעית לקיים את המצווה מעצם עובדת היותו בן אדם, בכל זאת ייפנה בלב בו זמנית מקום לרצון לקיים את פקודת ציוויו של הבורא יתברך ללא קשר לרצונו הפנימי שלו.

אם כן, החלק הראשון: "עשה רצונו כרצונך", מורה לאדם לוותר על רצונו כאשר רצונו סותר לרצון הבורא, ולהגיע למצב בו רצונו הוא רצון הבורא, והחלק השני "בטל רצונך מפני רצונו" מורה, שהמצוות שהוא מקיים, ייעשו מתוך רצון לקיים את רצון הבורא גם אם זהו רצונו הטבעי.

את אותו רעיון אנו רואים אנו גם באיסור אכילת שקצים ורמשים המובא בפרשה זו. המדרש (תורת כהנים) מביא, שלמרות שנפשו של אדם מתעבת אכילת שקצים ורמשים, על האדם להימנע מאכילתם לא מחמת שנפשו מתעבת אותם, אלא מחמת שהבורא ציווה לא לאכול אותם: "שלא יאמר אדם אי אפשי באכילת חזיר והוא מאוס עיני (וכן בכל שאר דברים אסורים. עיין ברש"י ויקרא כ, כו), אלא יאמר אפשי ואפשי (אפשר ואפשר) והתורה אסרה".

נדב ואביהוא החמיצו את הציווי, והם עשו בבית המקדש עבודה לא כתוצאה מציווי השם אלא כתוצאה מציווי פנימי שלהם, וביחס לרום מעלתם היה זה חטא שהם שלמו עליו בחייהם.

לאחר פטירתם, אהרן מקבל ציווי קשה ביותר – לא להיטמא ולא להשתתף בלוויה אפילו של הקרובים לו ביותר – של אביו ואמו, של אחיו וילדיו. אומר משה – אני רואה אותך, אהרן אחי, ואת בניך הגדולים אלעזר ואיתמר, ואני רואה אתכם ניצבים בפני הטרגדיה הכי גדולה בעולם. התגובה הטבעית היא – צער, בכי, עצירה של החיים. אתם נדרשים עכשיו להמשיך את חנוכת המשכן, להמשיך ולהגדיל את שמחתו של הבורא ושל עם ישראל. אחיכם, כל בית ישראל, יבכו את השריפה, מישאל ואלצפן בני דודך ישאו את המתים החוצה, אולם אתם תמשיכו בכל הכוח את עבודת השם.

על ידי כך שאתם ממשיכים בעבודת השם למרות הטרגדיה, "ועל פני כל העם אכבד" – זהו כבוד השכינה, ועל ידי כך יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעם כולו ובעולם כולו.

לפי זה, "וידם אהרן" הכוונה שאהרן נעמד דום לציוויו של משה, כמו עמידת דום ומוכנות לביצוע הפקודה: "וידם אהרן מאבלותו, ולא בכה ולא התאבל" (רשב"ם). לא שתיקה של קבלת גזר הדין, אלא 'וידם' כמו עמידת דום ומוכנות לפקודה, היענות לקריאת החיים. אהרן נודם מאבלותו וממשיך לגדל ולקדש את שמו יתברך.

זהו כוח הציווי בתפארתו.