הרב משה שינפלד2448 שנים הבריאה מצפה ומייחלת להגיע אל נקודת הזמן בה יוצק לתוכה תוכן, ואל המטרה לשמה היא נבראה. הרגע הגדול הגיע: מעמד הר סיני ומתן תורה.
במעמד הר סיני, העם כולו התעלה לדרגת נבואה ובאמצעותה זכה למראות ומחזות רוחניים וגבוהים. במעמד נשגב זה, שמע העם את עשרת הדברות, כאשר שתי הדברות הראשונות נאמרו מפי הגבורה, והיתר מפיו של משה בסיוע הקדוש ברוך הוא: "הקדוש ברוך הוא מסייעו לתת בו כוח להיות קולו מגביר ונשמע" (רש"י על הפסוק "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול", שמות יט, יט).
הדיבר הרביעי בעשרת הדברות הוא: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז).
נצעד באותה הדרך בה צעדנו בפרשות האחרונות, ונקשר בין הדיבר הרביעי – "זכור את יום השבת לקדשו", למכת מצרים הרביעית – מכת ערוב, ולמאמר הרביעי שאלוקים אמר בבריאת העולם – "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (בראשית א, ט).
המכנה המשותף ביניהם די בולט לעין: שלושתם סובבים סביב עניין ההפרדה וההבדלה מול הערבוב. יום השבת הוא מופרד, קדוש ומובדל מיתר ימות השבוע. במאמר הרביעי, היבשה והים הופרדו והובדלו וכל אחד קיבל את תחומו המדויק. במכת ערוב קרה את ההיפך – נוצר עירוב מוחלט וטשטוש גבולות.
נושא זה הינו בעל חשיבות גדולה, משום שלאורך החיים נפגשים אנו מול מציאות מעורבת ומעורפלת, ותפקידנו לעשות סדר בבלגן, לברר ולנפות. חובה עלינו לסנן את אשר עיננו רואות ואוזננו שומעות, את מחשבותינו, הרגשות ליבנו, דיבורנו ומעשנו.
נעמיק מעט בעניין:
המאמר הרביעי הוא: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (בראשית א, ט). לפני מאמר זה, המציאות כולה הייתה מכוסה במים והיבשה הייתה מוסתרת לחלוטין. כעת אלוקים מצווה את המים אשר מתחת לרקיע, כלומר את המים הנמצאים כאן בעולמנו, להתנקז ולהיאסף למקום אחד, ובכך יתפנה מקום ליבשה.
נשים לב, שאין כאן ציווי על ביטול המים, אלא על "יקוו המים", שהם ייאספו למקום אחד. הקדוש ברוך הוא מציב גבול למים: "וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף, וּפֹה יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ" (איוב לח, יא).
אמירה זו מלמדת אותנו יסוד חשוב: לדעת להציב גבולות לעצמינו. ללמוד לומר "עד פה תבוא". אלוקים ברא באדם כוחות שונים ותכונות רבות, לכל כוח יש מקומות וזמנים בהם הוא צריך לבוא לידי ביטוי, אולם הסוד הוא הגבולות. ממש כמו הים. לעיתים יש מציאות של גאות ויש מציאות של שפל, לעיתים המים עולים קצת מעל מקומם ומכסים את היבשה ולעיתים היבשה מתגברת וחושפת את עצמה תוך השפלת הים, אך יש גבול.
המסר הזה בא לידי ביטוי במכת מצרים הרביעית – מכת ערוב.
מכת "ערוב" כשמה כן היא. נוצר ערבוב של כל מיני חיות אשר תקפו את המצרים והשחיתו את ארצם.
המצרים נהגו בערבוב גדול בכל אורחות חייהם, הם חיו ללא גבולות וללא מעצורים. שום דבר לא היה מתוחם. דבר זה בא לידי ביטוי באופן בולט בערבוב שנהגו המצרים בחיי המשפחה: "מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים והיו להם בכורות הרבה, פעמים חמישה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו" (רש"י, שמות יב, ל).
מכת ערוב חשפה את הערבוב הפסול של המצרים.
רק כאשר כל חלק בבריאה יעמוד על מקומו ותפקידו – מתוך כך תיווצר הרמוניה ופעולה משותפת של כלל היצורים.
אך טבעי הוא, שהדיבר הרביעי בעשרת הדברות הוא: "זכור את יום השבת לקדשו".
בתוך כל המציאות הגשמית והארצית, מצווה אותנו הקדוש ברוך הוא לזכור את יום השבת ולשמור אותו בייחודיותו. יום אחד בכל שבוע מזכיר לנו את אותו הגבול הקיים בעולמנו בין הקודש לחול ובין האור לחושך, בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. יש קודש ויש חול, יש שבת ויש ימי מעשה – וביניהם עובר גבול.
הגבול חיוני לא רק כדי למנוע מימי החול לחדור אל השבת ובכך לפגוע בקדושתה, אלא גם כדי לתת לימי החול את מקומם הלא פחות חשוב. אי אפשר למשוך את קדושת השבת המוחלטת, המתבטאת בעיקר בשביתה ממלאכה, למשך כל השבוע. בלתי אפשרי הדבר ואף איננו רצוי. הקדוש ברוך הוא – יוצר האדם – קבע, שאם נדע לשמור על הגבול – לעבוד שישה ימים ולשבות ביום השביעי, נצליח ליצוק תוכן רוחני ולקבל משמעות גם לימי החול.
מי מאתנו אינו חפץ וכמהה למשמעות ותוכן במעשי ידיו? לימי המעשה יש תפקיד לכשעצמם בתיקון העולם והשלמתו, ואם הכל יעמוד על מקומו, אזי גם החול יהפוך לקודש.