הקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
לאחר שמשה רבינו יצא מעם חותנו יתרו, שב למצרים וגאל את עם ישראל, כותבת התורה "ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה וכו' ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה" (פרק יח פס' ב ו) ופרש"י (ומקורו במכילתא) "אם אין אתה יוצא בגיני, צאן בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך, צא בגין שני בניה".
והדברים מתמיהים, ראשית, מדוע טרח יתרו כל כך שמשה יצא לקראתו, ולא יכול היה לבוא אל משה לתוך המחנה (ויעויין ברמב"ן ובפי' הטור עה"ת ובמפרשים), ועוד, מדוע יש להפציר במשה רבינו כ"כ והרי הלכה פסוקה היא (שו"ע יו"ד רמ כד) שחייב אדם בכבוד חמיו, וכיון שכך, בודאי יצא משה רבינו לקראתו, ואין צריך להפציר על כך. ועוד, מדוע הציג עצמו אני "חותנך יתרו" והרי יכל להסתפק באחד מן התוארים, או שהוא חותנו וממילא פשוט שהוא יתרו, או שהוא יתרו [המפורסם בכל העולם שהוא מיועצי פרעה] וממילא פשוט שהוא חותנו. ועוד, אם כוונת יתרו לעורר את רחמי משה מדוע אמר "ושני בניה עמה" היה לו לומר "ושני בניך עמם". ובכלל, מדוע חילק המדרש את טענת יתרו לג' סיבות שונות, בעוד שלכאו' טענה אחת היא – לצאת עבור הקרובי משפחה, וכפי שפשוט שאף שילדיו היו שניים, הסיבה היא אחת, כך היציאה עבור יתרו אשתו ובניו לכאו' טענה אחת היא – יציאה עבור הקרובים – המורכבת מאנשים שונים.
ולהבנת הדברים יש להקדים את המבואר במכילתא שכאשר יצא משה רבינו ממדין למצרים, גירש את ציפורה אשתו, והוא שהדגישה התורה "ויקח יתרו את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה" ועתה השיבה יתרו וחזר משה רבינו ונשאה [ונתקשו המפרשים היאך הותר למשה רבינו שהיה כהן גדול (זבחים קא ב) לישא את ציפורה שהייתה גרושה יעויין בבעלי התוס' ובמפרשים].
עוד ידוע לחלק את פעולות העוה"ז לשלשה חלקים, ערב, טוב, ומועיל (שנות אליהו סוף זרעים; מהרש"א ברכות יג א ועוד). ובגמ' (תענית לא א) מבואר בעניין שידוכים שהיו ג' כיתות של נשים, מיוחסות, יפות וכעורות. המיוחסות היו אומרות "אין אשה אלא לבנים", היפות היו אומרות "אין אשה אלא ליופי" וכעורות היו אומרות "קחו מקחכם לשם שמים". וביאר המהרש"א שג' טענות אלו מתחלקות לערב, טוב ומועיל. יחוס שמחשיב את האדם ומכבדו – טוב. היופי החיצוני והפנימי – ערב. ולקיחה לשם שמים – מועיל. וכל אחת טוענת את המעלה השייכת אליה.
ואפשר, שעיקר הפצרתו של יתרו לא הייתה על עצם יציאת משה אליו [לפי שאין צורך להפציר בכך כפי שהקשינו] אלא שרצה שמשה רבינו יחזור וישא את ציפורה לאשה כמבואר במכילתא, ולפי שהיה משה רבינו מלך נביא ומנהיג אומה שנתפרסם בכל העולם ע"י ניסי מצרים וקריעת הים, חשש יתרו שמשה רבינו לא יחפוץ לשוב ולשאתה, שהרי אין זה מן הראוי שמנהיג אומה ישא אשה מעם זר, וכמו כן כמלך יוכל להשיג אשה מישראל המוכתרת בכלל המעלות, וממילא, אין ראוי שיתרו יציע דבר זה ישירות למשה רבינו, אלא ראוי לשלוח על כך שליח, כמקובל בבקשה מעין זו.
וטענו יתרו, שיש לו לישא שוב את ציפורה מכח ג' מעלות שיש בה "ערב טוב ומועיל". "אני חותנך יתרו" שהרי אני מפורסם בכל העולם וא"כ יש לצפורה יחוס גדול, הרי "טוב". "ואשתך" – על הפסוק (במדבר יב א) "האשה הכושית אשר לקח [משה]" " כתב רש"י "מגיד שהכל מודים ביפיה כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי", והמשיך הכתוב "כי אשה כושית לקח" וברש"י "יש לך אשה נאה ביופיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל" וכיון שהיתה יפה הן בחיצוניות והן בפנימיות הרי מעלת ה"ערב". "ושני בניה עמה" שילדה לך ב' בנים הרי מעלת ה"מועיל" – ומכח ג' מעלות אלו המהווים את שלימות האשה ביקש יתרו ממשה רבינו שיחזור וישאנה, ואכן קיבל זאת משה רבינו וחזר ונשאה כמבואר במדרש.