קיום מצווה עם מחשבה לפניה

כשבני ישראל היו עסוקים ביציאת מצרים, משה רבינו היה עסוק בדבר מצוה, וכמו שהתורה כותבת "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ועל גדלותו של משה במעשה זה אומרת הגמרא [סוטה י"ג.] "ת"ר בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות שנאמר [משלי י', ח'] חכם לב יקח מצות וגו'".

אמנם מעשה זה, של העלאת עצמות יוסף, לא נקרא על שמו של משה רבינו, אלא על שם בני ישראל, וכמו שכתוב בספר יהושע [כ"ד, ל"ב] "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל". והסיבה לכך מבואר בגמ' [שם בעמוד ב'] שאין המלאכה נקראת אלא על שם גומרה, וכיון שבני ישראל הם אלו שהעלו את עצמותיו של יוסף לארץ ישראל, מלאכה זו נקראת על שמם.

ולכאורה יש להקשות, שהרי במדרש תהילים [ל'] כתוב בזה"ל: "אמר הקב"ה הואיל ואתה חשבת לבנות בית המקדש, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו, על שמך אני קורא אותו ואני כותבו. שנאמר, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. לשלמה אינו אומר, אלא לדוד". רואים שאפילו ששלמה הוא זה שבנה את בית המקדש בפועל, מכל אופן זה נקרא על שמו של דוד המלך כיון שהוא חשב לבנותו, ומה זה שונה מהבאת עצמות יוסף שנקרא על שמם של בני ישראל כי הם סיימו את זה?

ושמעתי ליישב על פי מה שמובא בספרים, שבניו של אדם נמשכים אחר מחשבת האב, ולפעמים קורה שיש לאבא תשוקה ורצון לדבר מסויים, אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל, אז הבנים שלו מוציאים את המעשה הזה לפועל.

א"כ, אמנם בנין בית המקדש נעשה בפעול על ידי שלמה המלך, אבל את כל הכח שלו קיבל בזכות רצונו העז של דוד המלך לבנות בית לקדוש ברוך הוא. וכך מוכח מלשון הפסוק [מלכים א', ח' – י"ח-י"ט] "ויאמר ה' אל דוד יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי וכו' בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי". רואים שכל הכח ששמלה המלך קיבל לבנות את בית המקדש, היה בגלל הרצון של דוד לבנות.

אבל בעצמות יוסף, אפילו שמשה רבינו רצה לסיים בעצמו את המצוה, אבל לא היה קשר בין הרצון שלו למעשה של בני ישראל, ולכן זה נקרא רק על שמם.

ואולי אפשר להוסיף יותר, אצל משה רבינו, המעשה שהוא עשה היה בדיוק כמו המעשה של בני ישראל, ולכן מסתכלים על מי שסיים את המצוה, וכדברי הגמרא "כל העושה דבר ולא גמרו, ובא אחר וגמרו – מעלה עליו הכתוב על שגמרו – כאילו עשאו". אבל אצל דוד המלך, כל מחשבתו היתה על בניית בית המקדש, ולכן למרות שהוא לא בנה את זה בפועל אבל זה נחשב שהוא בנה את בית המקדש, וכדברי המדרש [שם] "מי שחשב בלבו לעשות מצוה ולא עשאה, אני מעלה עליו כאלו עשאה. שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש ונקרא על שמו, שנאמר, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד".

רואים את ההבדל הגדול בין מעשה של מצווה ללא מחשבה שקודמת למצווה, לקיום מצווה עם מחשבה לפניה, שגם אם לבסוף האדם לא יבצע את המצווה, זה נקרא כאילו הוא עשה את המצווה.