הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
לאחר שבנ"י יצאו ממצרים, טרם קריעת ים סוף, כותבת התורה "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (פרק יד פס' יט) ויש לעיין מה עניין ארונו של יוסף כאן בפרשת קריעת ים סוף, והרי מקומה הוא בתיאור יציאת מצרים "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכתה כשש מאות אלף רגלי" (יב לז) ושם היה לומר עניין זה שנשאו עימם את ארונו של יוסף.
ובגמ' (סוטה יג א) דרשו על הפסוק "חכם לב יקח מצוות" (משלי י ח) – זה משה רבנו שבשעה שהיו כל ישראל מחפשים אחר כספם וממונם של מצרים במכת חושך, היה משה רבנו עוסק במצווה ומחפש אחר ארונו של יוסף להוציאו ממצרים. ומבואר אפוא שענין נטילת ארונו של יוסף היה עוד טרם יציאת ממצרים, במכת חושך, וא"כ מדוע איחרה התורה עד קריעת ים סוף לציין זאת.
ועצם דברי הגמ' שמשה היה "חכם לב" שהתעסק במצוה במקום בביזת מצרים, צריכים ביאור. שהרי גם עם ישראל שחיפשו אחרי ממון מצרים קיימו מצווה בזה, וכפי שאמר הקב"ה למשה "דבר נא אל בני ישראל וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא ב), הרי שהיה ציווי מאת הקב"ה לקחת את ממון מצרים, וא"כ מדוע אפוא אומרת הגמ' שרק משה עשה מצווה והרי גם עם ישראל שאספו את ממון מצרים עשו מצווה באותו הזמן. עוד יש להבין מה עניינה של "חכמה" בלקיחת ארונו של יוסף, ולכאו' ראוי היה לומר שזו מידת צדקות או חסידות וכדו', אך מה משמעותה של החכמה בלקיחת ארונו של יוסף.
וביאור העניין על פי מה שאמרו חז"ל "הים ראה וינס" (תהילים קיד ג) ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה, ינוס מפני הנָס, שנאמר (בראשית לט יב) וינס ויצא החוצה, אף הים יהיה נס מפניו" (מדרש תהילים שם). פירוש, כשהגיע זמן קריעת ים סוף סירב הים להיבקע כמבואר במדרש (רבה כא ו) "כיון שהלך [משה] לקרוע את הים, לא קיבל עליו להיקרע" [ויעויין באור החיים (יד כז)] ורק כשראה את ארונו של יוסף, נבקע. וביארו רבותינו שהמים בטבעם מתמזגים זה בזה וכשהים נדרש להיבקע, סירב, לפי שלא רצה לעשות מעשה כנגד טבעו – להיבקע במקום להתמזג. אך כשראה את ארונו של יוסף, ויוסף פעמים רבות פעל כנגד טבעו, הן בהתגברותו על ניסיון אשת פוטיפר והן שלא נטר לאחיו שנאה ופירנסם למרות שאחיו מכרוהו לעבד וניתקו אותו מאביו כ"ב שנים. מכח זה הוכרח הים גם לפעול נגד טבעו ולהיבקע. ובכך מתבאר הטעם שנכתב עניין ארונו של יוסף בפרשת קריעת ים סוף דווקא ולא ביציאת מצרים, לומר שארונו של יוסף הוא שגרם בזכותו לקריעת ים סוף.
ולפי זה יש לבאר את עניין חכמתו של משה רבינו, שאמנם גם לקיחת ארונו של יוסף וגם ביזת מצרים שניהן מצוות הן, אך השכר של נטילת ארונו של יוסף גדול יותר. שעל אף ששנינו (אבות ב א) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכר של מצוות" וא"כ אין לדעת איזו מצווה עדיפה, זהו דווקא באיכות המצוה אבל בכמות ודאי שמצוות רבות גדולה זכותן ממצוה אחת, ונטילת ארונו של יוסף הייתה מצווה המוטלת על כלל ישראל כמבואר בפסוק "כי השבע השביע [יוסף] את בני ישראל" (יד יט) ונמצא שבלקיחת הארון זכה משה רבינו בשש מאות אלף מצוות כנגד כל אחד מישראל שהיה מצווה על זה.
ועוד, שעל ידי לקיחת ארונו של יוסף נקרע הים וניצלו כלל ישראל מהמצרים כפי שנתבאר, ונמצא שזכה משה רבינו בלקיחת הארון בשש מאות אלף מצוות חסד. ובעניין זה שייך חכמה, כי הצדקות והחסידות היא בעשיית המצווה, אך החכמה היא לדעת לבחור את המצווה ששכרה מרובה יותר, וזהו שאמר הכתוב "חכם לב יקח מצוות" ולא מצווה אחת כי החכם יבחר להתעסק במה שטמון מצוות רבות יותר כפי שנהג משה רבינו.