לעורר את השחר

הדרך בה קם אדם בבוקר משנתו, מצביעה במידה רבה על מצבו הנפשי הכללי, והיא משפיעה על תפקודו במשך היום כולו.

אדם שיש לו ייעוד בחייו וכשיש לפניו יום עמוס בעשייה חיובית קרובה לליבו, הוא קם מוקדם, בחשק ובזריזות לקראת היום החדש, כדי שיוכל להספיק יותר במשך היום. לעומתו, אדם שאיבד חלילה את מטרתו ואין לו אתגר שלמענו שווה לקום בבוקר, מן הסתם הוא יחוש עייפות רבה, והוא יקום ממיטתו בכבדות רק כאשר לא תהיה לו יותר ברירה.

ההלכה הראשונה המופיעה ב"שולחן ערוך" – ספר ההלכה של האדם היהודי, היא: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" ("אורח חיים" א, א). המטלה הראשונה של האדם בסדר יומו היא לקום ממיטתו בנחישות ולהתאזר בגבורה כארי לעבודת השם.

רבי משה איסרליש – הרמ"א, מוסיף על דברי ה"שולחן ערוך" וכותב כך: "שִׁוִּיתִי השם לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהלים טז, ח) – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: 'אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם השם?' (ירמיהו כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד. ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו – יידע לפני מי הוא שוכב. ומיד שיעור משנתו, יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה".

את החלק הראשון של ההלכה: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", מבינים אנו היטב, אולם מה כוונת החלק השני: "שיהא הוא מעורר השחר"? לא כתוב שאדם צריך להתעורר, אלא שהוא יעורר את השחר. ההלכה אינה כתובה בסגנון מליצי ויש משמעות לכל מילה. מה הכוונה לעורר את השחר?

כדי להבין הלכה זו על בוריה, נפנה לפרשת השבוע.

בפרשה הקודמת ("וארא") הרחבנו בדיבור על כך, שיש קשר מהותי בין עשרה מאמרות בהם נברא העולם, לבין עשר מכות מצרים ועשרת הדברות. בשורות הבאות נמשיך עם אותו קו מחשבה, וננסה לקשר בין המכה התשיעית המובאת בפרשתנו – מכת חושך, לאמרה התשיעית: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (א, כו), לדיבר התשיעי: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ, יב).

החושך ששרר במצרים, חוץ מעצם הסבל של לשבת בחושך, העביר מסר משמעותי: כל דבר "מואר" שהיה במצרים, התברר שהוא בעצם "חשוך". המצרים הציגו מצג שווא של מציאות יפה, אמתית, מליאת זוהר. המכשפים הרבים שגדשו את מצרים הצטיירו כחכמים הגדולים ביותר, פרעה דימה עצמו לא-ל, וכל המציאות הגשמית, החומרית, נדמתה בעיני המצרים כאמת היחידה שאין בלתה. התאוות החומריות והיצרים השפלים שלטו בכל פינה, וכל דבר קדוש וטהור היה מחוץ לטריטוריה.

מכת חושך הייתה כה מוחשית, עד כדי כך שהתורה כותבת עליה: "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (י, כא). החושך היה ניתן למישוש. מדוע החושך היה כל כך חזק וממשי? משום שככל שמציאות חשוכה מוצגת בכל זאת כאור, כך כשהשקר נחשף מתגלה החושך במלוא קומתו ועוצמתו. האמת "התפוצצה" למצרים בפנים, כך שהתרבות הנוראית שלהם התגלתה כחושך עוצמתי. מכת חושך – כשבהיסטוריה יש את שמונה המכות הקודמות, חדרו היטב למוחם של המצרים והם הבינו את גודל טעותם.

המאמר התשיעי של הבורא בבריאת העולם הוא: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". האדם נברא אחרון למעשה בראשית. לאחר שנברא עולם כמעט שלם, היה צורך בבריה מיוחדת שתוכל להאיר את אור האמת בתוך המציאות הגשמית. בריה שיהיה בה הפוטנציאל לממש את תכלית הבריאה כולה ולהוביל אותה אל מטרתה. האדם נברא בצלם ובדמות אלוקים, ובכוחו לגרש את החושך המסתיר את מציאות השם בעולם, ולחשוף את אור האמת.

ואכן, מיד לאחר שנברא האדם: "וַיִּצֶר השם אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ב, יט). האדם קרא לבעלי החיים בשמותיהם, הוא גילה להם את תפקידם וייעודם ובכך הוא מסייע להם בחשיפת אורם.

תפקידו של האדם להיות אור לעולם, להציב את האמת האלוקית ולהצעיד את הבריאה לאורה, ההיפך ממה שהמצרים עשו. המצרים לקחו את האדם, העבידו אותו כמו חיית השדה ולא נתנו לו להשתמש באור שכלו.

הדיבר התשיעי בעשרת הדברות הוא: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". דיבר זה מופנה בראש ובראשונה כלפי אדם המעיד במשפט של חברו, שלא יעיד עדות שקר ויטה את משפטו מן האמת. כמובן שלכל אדם, גם זה שאינו מעיד במשפט, אסור לשקר, אך כשהתורה באה ללמד אותנו את מהות האיסור לשקר, היא עושה זאת דרך עדות בבית הדין, מאחר והתוצאות ההרסניות של השקר באות שם לידי ביטוי באופן מובהק יותר.

השקר פוגם פגם נורא במציאות. אותו עד משקר, לא רק שהוא מסתיר את האמת וגורם לה להיעלם מן העין, אלא הוא גורם לדברים להיראות אחרת מכפי שהם.

נמצאנו למדים, שהמכה התשיעית מלמדת אותנו לחיות באור ולא בחושך, ובכך לממש את הפוטנציאל הגלום רק בנו – בני האדם, והדיבר התשיעי מוריד את הרעיון הזה פרקטית, אל חיי המעשה.

במכת חושך כותבת התורה: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י, כג). ביטוי זה מוכר לנו גם לגבי מצוות שבת: "רְאוּ כִּי השם נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת… שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט). ציווי זה (איסור יציאה מחוץ לתחום, יש להרחיב על כך בנפרד), היא המצווה הראשונה שהצטוו בני ישראל ביחס לשבת.

טמון בכך רעיון מהותי.

מצרים נקראת "בית עבדים". האידיאולוגיה של מצרים, גם בלי קשר ליחס שלהם כלפי בני ישראל, הייתה עבודה ושוב פעם עבודה. מדוע? כאשר אדם עובד פיזית ללא הפסקה, מוחו טרוד מידי בשביל לחשוב על שאלת משמעות החיים. המצרים היו גם עבדים לגופם על כל המשתמע מכך. לכן, ברגע שמשה ואהרן ביקשו מפרעה הפסקה מהעבדות – ולו לזמן קצר, כדי לאפשר לבני ישראל לעבוד את השם ("נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה להשם אֱלֹהֵינוּ"), פרעה כתגובה הכביד את העבודה, ובלשונו של פרעה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (ה, ט). יש לכם זמן לחשוב על השם? על רוחניות? אות היא שאינכם עובדים מספיק.

המצרים ניסו לגרום לכך שבני ישראל יחיו חיים חשוכים, וש"חס וחלילה" לא יהיה להם פנאי לחשוב על מהות החיים.

העונש הכי גדול במכת חושך היה "ולא קמו איש מתחתיו". המצרים "נחו" מתוך כפייה. מכה זו היוותה עבורם מכת מחץ לאידיאולוגיה השקרית של "העבודה משחררת". המנוחה שנכפתה עליהם, גרמה להם לעצור את מרוץ חייהם החשוך ולהתחיל לחשוב שאולי הם טעו לאורך כל הדרך. המצרים רצו כל כך לחזור לעבודה ולשגרת היומיום כדי לסלק את המחשבות הטורדות את מנוחתם, אולם זו הייתה מטרת המכה – לא לתת להם אפשרות לסלק את המחשבות.

עבור בני ישראל, הציווי "שבו איש תחתיו" היא ברכה עצומה. הזדמנות פז של מנוחה ושלוות הנפש, אמצעי המאפשר להם לחשוב על האמת של החיים ולהתחבר יותר לקדוש ברוך הוא. במשך כל השבוע מצפים בני ישראל אל אותו יום מואר, יום השבת.

נשוב אל התפקיד הראשון של האדם בסדר יומו: "שיהא הוא מעורר השחר". על האדם להעיר את השחר שבקרבו. בתוך כל אדם קיימת מציאות של אור, הוא לא צריך לייצר אותה אלא רק לעורר אותה.

זה גם מה שאומר הרמ"א – על האדם לזכור תמיד שהוא מואר לחלוטין – "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, השם אוֹר לִי" (מיכה ז, ח). אין חושך ביחס לבורא עולם. גם אם אדם יושב במסתרים, השם רואה כל תנועה שלו. מי שזוכר אמת זו, הוא חי באור.

ואם יאמר אדם לעצמו, וכי אני מסוגל להעיר את השחר? יענה הוא לעצמו ויאמר, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מאמין לכל יהודי ויהודי – "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". האמונה שלך – בורא עולם, בי, היא זו שהובילה להחלטה שלך להשיב את נשמתי.

בורא עולם מאמין בי שאני יכול להתגבר כארי ולעורר את השחר, שאני לא אאמין ביכולותיי?