טובה שטייןהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו" (ט, לד). יש להתבונן בפסוק זה, אומר ה'דודאי יצחק', שלכאורה כולו מיותר הוא, שהרי בפסוק שאחרי כן נאמר "ויחזק לב פרעה ולא שילח את בני ישראל" וגו'. ויש לומר, שפסוק זה בא לבאר לנו מדוע הכביד פרעה את לבו במכה זו. שהלא יש להתפלא, כי בשעת המכה התוודה פרעה ואמר (לעיל פס' כז) "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", וכיצד זה ששינה דעתו מן הקצה אל הקצה?
אלא, שפרעה ביקש ממשה שיתפלל אל ה' שייפסקו קודם הקולות ואחר כך הברד, כמו שנאמר (לעיל פסוק כח) "העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלוקים וברד ואשלחה את העם". ובאמת כך הבטיח לו משה שיעשה, וכמו שנאמר בפסוק שאחרי כן "ויאמר אליו משה בצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד", הרי שהזכיר קודם את הקולות ואחר כך את הברד. וכך באמת התרחש בפועל, וכמו שכתוב (לעיל פסוק לג) "ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו אל ה', ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה". הרי מפורש שתחילה פסקו הקולות, ואח"כ הברד והמטר, בדיוק כמו שביקש פרעה.
ומכאן זועקת השאלה במלוא חריפותה, שהרי בפסוקנו נאמר "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות, ויוסף לחטא"! כיצד זה שפרעה ראה את ההיפך, שקודם הפסיק המטר והברד, ורק אחר כך הקולות? אתמהה! אבל הפסוק מעיד שזה מה שראה פרעה, וזו היתה הסיבה לכך שהכביד את ליבו, כמו שכתוב 'וירא פרעה וכו', ויוסף לחטוא'! כיון שראה מה שראה, נטה ליבו לחשוב שאם משה הבטיח לו שהתפלל בצורה מסוימת, ולבסוף לא התקיימו הדברים כפי שביקש, אות הוא ששקר בפיו, ולכן הכביד את ליבו. אבל המציאות היתה שפרעה לא ראה נכון, ובאמת הקב"ה קיים את תפילתו של משה במלואה.
ומכאן יש לנו ללמוד שלפעמים השי"ת רוצה להיטיב עם האדם ומציג בפניו תמונה מסוימת, על מנת שילמד מפה על טובו וחסדו (ובמקרה שלנו, ביקש ה' להראות לפרעה שקיים את בקשתו, והסיר את הקולות ורק אחר כך את הברד), אבל האדם אינו רואה את המציאות כפי שהיא, אלא הופך אותה על פניה. אלמלא שמענו שכך היה אצל פרעה, מי היה מאמין שיש דברים כאלה?! ובמלים יותר ברורות: יש מקרים בחייו של אדם, שהשי"ת אוחז בידיו ורוצה להיטיב עימו ולהשפיע עליו שפע של חסד ורחמים, והאדם רואה את כל זאת, והופך את התמונה על פניה, וחושב שמדובר בהסתר פנים…ובאמת, לא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים, חסד והטבה. צריך רק להתבונן ולראות. והכל תלוי בעיניו של האדם, דהיינו במה שהוא רוצה לראות. אם ירצה – יראה את החסד, ואם ירצה – ישקיף על הענין מנקודת מבט הפוכה.
שמעתי מיהודי זקן מעשה שהיה בבית כנסת באחת העיירות היהודיות, כאשר בבוקר אחד נכנס לבית הכנסת יהודי, מגיה תפילין ומזוזות, והודיע שהוא מוכן לבצע בדיקה חינם אין כסף לתפיליהם של באי בית הכנסת, ולהחזירם בו ביום. המגיה ביקש מכל מי שמעוניין לבדוק את התפילין, שיניחם לאחר התפילה על הבימה, וזה יהיה האות שתפילין אלו נצרכים לבדיקה. בבית כנסת זה התפלל גם חסיד קשיש אחד, שהתפילין שלו היו מיוחדות במינן, והגיעו אליו בירושה דור אחר דור מצדיקים מפורסמים. דבר זה היה ידוע לכל המתפללים, ומדי פעם היו מבקשים ממנו רשות להניח את התפילין הללו.
הנה החסיד הזקן לא שמע את הכרזתו של המגיה, והניח את התפילין שלו על הבימה, מתוך כוונה לשוב בעוד שעה שעתיים ולקחתם. המגיה שראה תפילין על הבימה, הבין שבעליהם רוצה לבודקם… וכך עשה. הוא פתח את הבתים, הוציא את הפרשיות, והבחין מיד שמדובר בפרשיות מהודרות מאד, אבל שומו-שמים! במהלך הבדיקה הוא מגלה שחסרה מילה באחת הפרשיות, והתפילין הללו פסולות לחלוטין, ומי שהניח אותן כמי שלא הניח תפילין מימיו.
השמועה עברה במהירות מפה לאוזן, והיכתה את המתפללים בתדהמה רבתי. מעבר לעצם הזעזוע על גילוי הפסול בתפילין קדושות שכאלו, לא ידעו המתפללים לשית עצום בנפשם כיצד להודיע ליהודי הזקן את הבשורה המרה, העלולה לפגוע בבריאותו בצורה חמורה. עוד הם מתלחשים ומתייעצים בענין, והנה נכנס בעל התפילין לבית הכנסת, ורואה שפרשיות התפילין שלו פתוחות…לא לקח לו הרבה זמן להבין מה ארע, ועכשיו עיני כל המתפללים נשואות אליו, בחרדה, לראות כיצד יגיב על הענין.
להפתעת הכל, מוסר היהודי שטר כסף לאחד המתפללים ומבקש ממנו שיקנה בקבוק משקה ויביא לבית הכנסת…משמילאו את רצונו והביאו את המשקה, חילק החסיד כוסית לכל המתפללים, ופתח בריקוד נלהב, וכולו אומר שמחה וגיל. חבריו לבית התפילה לא הבינו מה קורה כאן, והיו בטוחים שהאיש יצא מדעתו מרוב צער על מה שאירע לו. משראה החסיד את סימני ההשתוממות על פניהם של המתפללים, עצר בעד שטף הריקוד ואמר להם: מה אתם מתפלאים? הלא השי"ת הציל אותי היום מרדת שחת! אם לא היה המגיה מגיע לבית הכנסת, ואם לא היו העניינים מתגלגלים כפי שהתגלגלו, שהייתי מניח התפילין על הבימה, הרי שעד סוף ימי חיי לא הייתי זוכה להניח תפילין, והייתי בא לקברי כקרקפתא דלא מנח תפילין! עכשיו שהשי"ת זיכני שאדע שתפיליי פסולות הן, אעשה לי תפילין חדשות ומהודרות, ואזכה לפחות שבשנותי האחרונות אניח תפילין כשרות, וכי אין כאן סיבה לרקוד ולשמוח?!
וכבר מילתנו אמורה: הכל תלוי בעיניים של האדם. כיצד הוא מחליט לראות את אירועי החיים שלו. החסיד הקשיש ההוא היה יכול להביא את עצמו בעקבות גילוי הפסול בתפילין למצב של דכאון ומרה שחורה, אבל לא היה מרוויח מכך מאומה. עיניו העדיפו להביט קדימה, ולראות את המחר והמחרתיים, בהם יניח כבר תפילין כשרות.
הרי שלבד מהיסוד שאמרנו, שתלוי באיזה עיניים האדם מתבונן, יש כאן עקרון חשוב וחיוני עד מאוד בעניין התשובה, הנחוץ מאד לידיעתם של בני דורנו. יש והאדם נכשל בחטא פלוני, חלילה, ומני אז נעשה שפל בעיני עצמו, ואינו מצליח להתרומם. וזו דרכו של היצר, דוקא בתקופה שבה אנחנו חיים, 'להוכיח' ליהודי באיזו דרגה של שפלות הוא נמצא, לכאורה, וכך להוריד ולהשפיל אותו יותר ויותר, ובצורה זו למנוע ממנו את דרך העליה, ואת דרך התשובה, המתבקשת לאחר החטא. יודע הוא, היצר, שכאשר 'יוכיח' לאדם את שפלותו העצומה, ויראה לו באותות ובמופתים לאיזו דרגה של התדרדרות מוסרית הגיע, רק בכך הוא יצליח להורידו עוד ועוד, עד שיביאנו באמת אלי שחת, ולמצב שממנו כבר יהיה לו קשה מאוד להתרומם, ולחדש את עבודת ה' כבימי קדם.
אבל מי שרוצה לעשות רצון בוראו צריך לדעת כיצד להשיב ל'הוכחותיו' של היצר, ולטעון כנגדו, ולהבין שבצורה כזו לא יגיע לשום מקום, רק להתדרדרות נוספת! אדרבה, דווקא במקום שהיצר מנסה להשפילו ולדכאו, יאזור האדם עוז ותעצומות, ויחזק את עצמו במאד מאד, ובצמאון מחודש לעבודת בוראו, ויידע שרק בצורה זו של עידוד ושמחה יהא בכוחו לשוב לעצמו ולכוחותיו הרוחניים. (ברכי נפשי).
הרב חנניה צ'ולק שליט"א מביא בדבריו לפרשת וארא תשע"ז את הסיפור הבא: מדוע נידה הרב אבוהב את בעל ה"לבושים"?
על פתח ביתו של רבי מרדכי יפה, בעל ה"לבושים", התדפקה משלחת מכובדת. היו אלו פרנסיה ונכבדיה של קהילת פוזנא, שבאו להזמין את רבי מרדכי יפה לשמש כ'מרא דאתרא' בעירם. אף כתב רבנות מפואר נשאו בידם, בציפייה שייאות הגאון לעטר את עירם בתפארת כהונתו. שמע רבי מרדכי דבריהם, הפך בהצעה וניאות לקבלה, אולם בקשה אחת היתה בפיו. "המתינו נא לי חודשים מספר, שכן איני בקי בחכמת עיבור החודש, וסבורני שאי אפשר לי לשמש ברבנות בלא שאשתלם בחכמה זו, ומכיוון שבמדינתנו אין אדם שאוכל ללמוד ממנו חכמה זו, חושבני שאסע לוונציה שבאיטליה, ואקבל תורה זו מפי חכמי הספרדים המצויים שם. הי ה' בעזרי, וכאשר אהיה בקי בחכמת העיבור על בוריה, אשים פעמי לעירכם ואהיה לכם לרב" הבטיח לפרנסי פוזנא.
רבי מרדכי לא איחר לצאת לדרך, וכעבור זמן לא ארוך דרכו רגליו על אדמת ונציה. שמעו של רבי יצחק אבוהב יצא לפניו כמי שבקי בחכמת העיבור, ורבי מרדכי יפה ברר את כתובתו ועלה אל ביתו, נפגש עמו ושטח בפניו בקשתו ללמוד מפיו חכמת העיבור. תהה רבי יצחק על קנקנו של רבי מרדכי ומצאו מלא וגדוש בכל חדרי התורה. על אתר נענה לבקשתו ובמשך ג' חודשים לימדו את סוד חכמת העיבור. רבי מרדכי נעשה מומחה של ממש בחכמה זו, ולימים אף שלח את קולמוסו וחיבר את ספרו "לבוש הדר ויקר" על הלכות ראש חודש.
המעשה הבא אירע באחד הימים בהם ישבו רבי יצחק ורבי מרדכי ולמדו בחברותא. בנו הקטן של רבי יצחק נכנס לחדר הלימוד ובידיו פרי, ברכת "בורא פרי העץ" נשמעה מפיו, ובני הבית ורבי יצחק ביניהם הזדרזו לענות אמן על הברכה. היחיד שלא ענה 'אמן' היה רבי מרדכי. שקוע היה בתלמודו, וכלל לא שם לב לברכת הילד. מן הסתם שקוע היה בחישוב מסובך בענייני העיבור. זעקתו של רבי יצחק העירה אותו מהרהוריו. "מה זאת, רבי מרדכי? כיצד אירע שלא שמת ליבך לענות 'אמן' אחר הברכה?" רבי יצחק המשיך ונזף ברבי מרדכי, אולם לא הסתפק בכך. ”מנודה אתה!" קרא לעברו ושילחו מעל פניו. רבי מרדכי היה המום, ולא מדוע נגזר עליו לסבול נידוי חמור בגין אי עניית אמן בשוגג על ברכה. אולם מכיוון שהחשיב את רבי יצחק אבוהב כרבו, נהג בעצמו נידוי מוחלט, יצא מבית רבו ולא הופיע לפניו במשך שלושים יום.
רק כעבור שלושים יום עלה לבית רבו, ניצב לפניו, וביקש ממנו מחילה והתרת נידוי. רבי יצחק אבוהב נענה מיד לבקשתו, והתיר לו את הנידוי. ואז קירבו בפנים שוחקות ושח לו בחיבה: "רבי מרדכי, דע לך כי אהבת עולם אהבתיך, יותר מאהבת אב לבנו. לא נידיתיך אלא מגודל אהבתי כלפיך. שכן, בכך שלא ענית אמן, עלול היית לעורר על עצמך קטרוג נורא בשמיים ואף להתחייב מיתה חלילה, וע"כ נידיתיך להמיר העונש החמור בעונש קל".
ורבי יצחק סיפר לרבי מרדכי מעשה נורא אודות תלמיד חכם שנענש על שלא נזהר בעניית אמן: "היה זה לפני שנים רבות במדינת ספרד, כאשר המלך גזר על אחת הקהילות גזירת גירוש נוראה. כל יהודי הקהילה עמדו בפני גורל נדודים אכזרי מאין כמוהו, וצפו בעיני רוחם את התמונה הנוראה, כיצד נוטלים הם את עולליהם ואת מעט מטלטליהם, ונעים ונדים בדרכים, בקור ובחום, באין מרגוע לראשם. 'חייבים לפייס את המלך ולבטל את רוע הגזירה' שחו זה לזה גבירי הקהילה, ופה אחד חילו את פני הרב, אב בית הדין, שיעלה לארמון המלוכה וישפיע על המלך, מכרו משכבר הימים, לבטל את רוע הגזירה, או לכל הפחות להמירה בתשלום מס וכדומה. כאשר נקבצו פרנסי הקהילה בבית הרב וביקשוהו לעשות כן, עמדה השמש בראש האילנות. השעה היתה שעת מנחה והרב ביקש: 'המתינו לי עד שאתפלל, ולאחר מכן אעלה אל ארמון המלך'. אך הפרנסים דחקו ברב בעדינות: 'כבודו, הן מדובר בפיקוח נפש. יעלה הרב אל הארמון ויפעל לביטול הגזירה, ולאחר מכן יתפלל מנחה, שזמנה עד שקיעת החמה'. נעתר הרב להפצרותיהם, עטה על עצמו את אדרתו, עלה אל הארמון והתקבל בכבוד הראוי.
פניו של המלך צהלו לקראת ידידו הוותיק, והוא הושיבו לצידו והחל משוחח עמו על דא ועל הא. לפתע נראתה בפתח משלחת לבושי שחורים. היתה זו קבוצת כמרים שהגיעו ממרחקים, על מנת להיפגש עם המלך. ראש הכמורה ניגש למלך, כרע על ברכיו וכמנהג הגלחים החל מעתיר על המלך ברכה ארוכה כאורך הגלות. המלך האזין בקשב לברכת הכומר, ואילו הרב ישב באי נוחות והמתין שהטקס יסתיים. אולם לא, הברכה התארכה והתארכה, הכומר פתח בכד וסיים בחבית, וטרם כילה לדבר… . בין כך ובין כך הבחין הרב שהחמה הולכת ונעלמת לה בפאתי הרקיע, ומכיוון ששיער שברכת הכומר תארך עוד זמן מה, נעמד ופניו אל הקיר והחל מתפלל תפילת מנחה.
דא עקא, אך החל הרב בתפילתו, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות סיים הכומר את דברי תפילתו. הוא נעמד על רגליו וציווה על כולם לאמר אמן אחר ברכתו, כדי שתתקיים על כל פרטיה ודקדוקיה. ואכן, כל באי טרקלין המלך, השומרים והניצבים, השרים והיועצים, חבר הכמרים והמשרתים, כולם ענו אמן בקול רם ובבת אחת. כולם, מלבד איש אחד ויחיד, הלא הוא הרב היהודי… "עינו השטנית של הכומר, שאהבת ישראל לא היתה אחת ממידותיו הברוכות, עקבה מלכתחילה אחר הרב היהודי, ועתה מצא לו הכומר שעת כושר נאותה להיפרע מהיהודים ומרבם. '"אוי ואבוי' גנח הכומר וכמעט שנפל מתעלף. 'מה אירע?‘ נזעקו כולם, והכומר הורה באצבעו הגרומה על הרב שעמד שקוע בתפילה, 'הראבינע'ר היהודי הרס את הכל, הוא לא אמר אמן! אילו היה אומר אמן, היתה מלכותו של המלך קיימת לעד! נזק עצום גרם היהודי הארור לממלכה כולה!' "שמע המלך את דברי הכומר וחמתו בערה בו. תוך רגעים נגזר דין הרב בחומרה רבה. המלך דן אותו למיתה משונה, תוך ייסורים קשים ומרים, והתליינים שהוזעקו לטרקלין המלך הובילו את הרב החיוור החוצה ושם המיתוהו כמצות המלך.
נקל לשער כי גזירת הגירוש גם היא לא אחרה לבוא, ותוך ימים מצאו כל יהודי העיר את עצמם מגורשים מבתיהם, נעים ונדים בדרכים, ונתונים לחסדי הנכרים. אבלם של היהודים על מות רבם, התערב באבלם על גירושם מבתיהם ודמעותיהם זלגו על שתי האבדות גם יחד. "גזירה היא על המת שישתכח מן הלב" אמרו רבותינו (פסחים נד. ב), אך אחד מידידיו של הרב לא היה מסוגל לחדול מלהתאבל עליו. הוא והרב היו בגדר 'שני רעים שלא נפרדים', ומכיוון שהכיר בצדקותו, חסידותו וענוותנותו האדירה של הרב, לא הסכין לקבל גזירת שמיים בלא לידע טעמה. מידי יום היה צם ומתאבל, כדי שידידו יופיע בחלומו ויגלה לו מדוע נהרג על קידוש השם במיתה כה משונה ואכזרית.
חלפו להם ימים וחודשים, ולבסוף אירע הדבר. בשעה שאותו ידיד של הרב ישב בחדרו ועסק בתורה, נגלה לפתע מולו, בהקיץ ממש, חברו ההרוג. "דע לך", אמר הרב, "כי הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה" (ב"ק,). פעם אחת ברך בני על הפת ולא עניתי "אמן" אחר ברכתו. האריך לי הקב"ה אפו, עד אותה עת בה עמדתי בתפילה ולא הפסקתי בכדי לענות על ברכת המלך. "באותה עת עלתה מידת הדין וקטרגה, תבעה את שלה וביקשה להענישני על כך שלא עניתי אמן על ברכת הפת שברך בני, ויצא הדין מלפני המלך כי אקבל את עונשי על כך בעולם הזה, וכך היה". את הדבריו המזעזעים חתם הרב בבקשה מידידו החי: 'הודע את המעשה הנורא לבניך ולבני בניך, עד עולם, למען יכירו הכל בחשיבותה של עניית 'אמן'".
רבי יצחק אבוהב סיים את המעשה הנורא ופנה לרבי מרדכי יפה: "מוחל אני לך בשני תנאים: האחד, שבכל מקום בו תהיה, תדרוש ותעורר את הרבים בדבר חשיבות עניית 'אמן'. והשני, שתצווה על בניך ובני בניך שיודיעו את דבר המעשה שסיפרתי לך לבניהם אחריהם עד עולם". "דע לך" חתם רבי יצחק, "כי רק מאהבת מרדכי נהגתי בך כך, בנידוי ובנזיפה, כדי להצילך מקטרוג ומעונשים קשים". לא יצאו ימים מרובים ורבי מרדכי נפרד מרבי יצחק באהבה ובאחווה, כשהוא בקי ומלומד בשתי חכמות מופלאות, חכמת העיבור וחכמת עניית 'אמן'… הסיפור מופיע ב"כף החיים" (או"ח ס' קכד ס"ו ל), ובסידור "נהורא השלם" (לרבי יעקב מליסא) (פיז. בדרך החיים) (דרך עץ החיים).
השבת יחול ראש חודש שבט. וכבר נאמר במשנה, ארבעה ראשי שנים הם. א' בשבט, לפי בית שמטי, ראש השנה לאילן (לפי בית הלל בט"ו בו). מזלו של חודש שבט הוא דלי, הוא מזלם של כלל ישראל. אף על פי שאמרו 'אין מזל לישראל', זה כלפי כל שאר המזלות. אבל מזל דלי, הוא מזלם של כל היהודים. למה? כי הדלי, מסמל את הכלי השואב מים ומעבירם הלאה. וכן כל יהודי יש לו את התפקיד לדלות מבאר החיים של התורה, ולהמשיך את החינוך הטהור ואת מסורת התורה הקדושה לדורות הבאים. הדלי הוא עבד למים, ואנחנו? אנא, עבדא דקודשא בריך הוא.
על אליעזר עבדו של אברהם אבינו נאמר 'דמשק אליעזר', דולה ומשקה מתורת רבו. ולא עוד, אלא שבלי נגיעות ובלי רצון עצמי כלל. וכך צריכים אנו ובנינו להיות עוסקים בתורה לשם שמים ובלי פניות.
בשעה שיוצא אליעזר לחפש כלה ליצחק אבינו, בנו של אברהם אבינו, מה הוא מבקש? 'והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך' והיא תשיב לי 'שתה'. 'היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני'. למה דווקא הכד יהיה הסימן? כי מהשידוך הזה אמור לקום עם ישראל אשר מזלם הוא: דלי!
בראש חודש שבט, מספרת לנו התורה, 'בעשתי עשר חודש, באחד לחודש, הואיל משה באר את התורה הזאת. מראש חודש שבט ואילך מושפע כח של תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ועל כן, צריכים להעתיר בתפילה שנהיה דולים ממעין החיים. דלי מסמל את הכלי, ואנחנו בבחינת 'שאלי לך כלים', נדרשים לבקש את הכלים הראויים. צריכים לבקש ולהתחנן על התורה שנהיה אנחנו וצאצאינו וכל זרענו מקושרים במעייני התורה.
ברוב המטלות הבקשות והתפילות, וגם עם קצב מירוץ היומיום העמוס, צריכים לייחד את הזמן הגדול הזה של חודש שבט ובמיוחד את היום של ראש חודש, ולבקש על התורה בתוך בתינו. עלינו ועל דורותינו. וכבר אמר האדמו"ר מסלונים זי"ע: 'בטח בה לב בעלה', פירושו, בטח לב בעלה בתפילותיה של האשת חיל הצדקת על דורותיה. ולוואי ותעשה המשימה כראוי. כי זכות היא לשאול ולהתחנן ולשאוף, שבכל פינה ובכל מעשה, קטן כגדול, נזכה לעשותו עם אהבת תורה ועם ייחוד הלב לתורה. והזמן גורם שנתעורר לכך.
מביא ה'בני יששכר', הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע, במאמריו על חודש שבט, כי המילה 'דלי' – במילוי: דל"ת, למ"ד, יו"ד, הרי הם בגימטריה ח' פעמים: גלגל. ומשמעותו שהוא כולל את כל השבעה כוכבי לכת ואת הגלגל השמיני שבו מסודרים וקבועים כל הכוכבים, וכל אלו מתבטלים לתורה הקדושה. וגדולה התפילה בחודש זה על השרף העולה באילן ועל הואיל משה באר את התורה, כח ביאור ולימוד התורה הקדושה וזכות אבות תעמוד לנו, שנזכה לחיות של תורה ולהיות בתינו מפכים באורה.