עשר כפול שלוש

יציאת מצרים ממשמשת ובאה, וגאולת ישראל קרובה לבוא. הדרך לגאולה עוברת בעשר המכות הידועות שבאו על פרעה ועמו, וכפי שמתארת פרשתנו.

פרשת 'וארא' מציינת שבע מתוך עשר המכות שהביא הבורא על מצרים. המכות כולן – ללא יוצא מן הכלל, חרגו מגדרי ה"טבע" ומההנהגה הרגילה, וזאת כדי ללמד את האנושות – ובעיקר את בני ישראל, שהבורא שולט על כל רבדי היקום, ואין עוד מלבדו.

תוכנן של עשר המכות אינו מקרי אלא מהותי. הקדוש ברוך הוא בחר להכות את מצרים במכות ספציפיות מאוד, וכל אחת מהם גילתה גילוי מסוים בבריאה, שהיה בו כדי ללמד את בני ישראל במוחשיות את אחד מעיקרי האמונה. האופי והסוג של כל מכה היה מכוון במדויק כנגד עיקרון אמוני מסוים שבני ישראל היו צריכים ללמוד אותו.

את המספר עשר פוגשים אנו בצמתים הכי חשובים בהיסטוריה: בבריאת העולם, וכפי שכותבת המשנה "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה). בגאולת מצרים – עשר המכות. במעמד הר סיני – עשרת הדברות.

קיים קשר בין שלושת אירועים יסודיים אלו. לפני שנראה מהו, נזכיר בקצרה רעיון שהזכרנו בעבר ("סיפור מההפטרה" – פרשת בא).

אלוקים ברא את עולמו בעשרה מאמרות. כלומר, בפרשת הבריאה מוזכרות עשר אמרות שאמר אלוקים, אשר באמצעותן העולם נברא ומתהווה בכל רגע: "ויאמר אלוקים יהי אור", "ויאמר אלוקים יהי רקיע", "נעשה אדם" ועוד.

כיוון שבדרך כלל הבריאה קבועה ויציבה (לפחות איך שהיא נראית לעיננו), היא עלולה להסתיר את העובדה שהשם הוא המחייה אותה תמיד. פרעה והמצרים "נפלו ברשת" של הטבע, הם כפרו במציאות הבורא ופרעה צעק: "מִי השם אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ… לֹא יָדַעְתִּי אֶת השם" (שמות ה, ב). בעקבות כך, המצרים למדו להכיר במציאות הבורא דרך עשרת המכות, שהוכיחו להם בדרך קשה את שליטת הבורא בכל רבדי היקום.

על ידי שינוי מערכות הטבע וחוקיותו, התגלה כי השם הוא המעמיד והמנהיג את המציאות כולה בכל רגע, והטבע איבד מעט מעוצמת ההטעיה שבו.

בני ישראל זכו למתנה מיוחדת, ועשרת המאמרות הפכו לעשרת הדברות – לכללים מנחים ולמצוות מעשיות. מטרת הדברות היא להחיל את התוכן הרוחני, אשר נלמד מעשרת המאמרות ומעשרת המכות, אל תוך מערכת חוקים מעשית.

את הרעיון הזה כותב בקצרה בעל ה"שפת אמת": "אחר גאולת מצרים, נעשה מעשרה מאמרות עשרת הדיברות, באמצעות עשר מכות".

נמצאנו למדים, שקיים קשר מהותי בין שלושת סדרות העשר, כך שאם נעמיד את שלושת הסדרות במקביל, נמצא קשר בין המאמר הראשון, לבין המכה הראשונה, לבין הדיבר הראשון, וכן בשני וכן בשלישי.

בשורות הבאות ננסה לראות את מהות ההקבלה של שתיים מתוך עשר המכות – דם וכינים, למקבילות שלהן בעשר המאמרות ובעשרת הדברות.

המאמר הראשון הוא: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". המכה הראשונה אשר ביטאה את המאמר הזה היא מכת דם. הדיבר הראשון הוא "אָנֹכִי השם אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".

במכת דם, היאור וכל מימי מצרים הפכו לדם. יאור מצרים היווה עבור המצרים מקור מחייה עיקרי. המים הם מקור החיים הבסיסי והחיוני יותר מכל דבר אחר: מקור השתייה, ההשקיה וגידול התבואה, הרחצה ועוד. התלות המוחלטת של המצרים ביאור, גרם להם לייחס לו כוחות אלוהיים. היאור היה אחד האלים הגדולים של מצרים.

מכת דם כוונה בעיקר נגד היאור – האליל המרכזי, כדי לערער את תלותם של המצרים בו, ובכך לנפץ את הבועה האלילית השקרית של מצרים ביחס ליאור.

הפגיעה ביאור נעשתה דווקא על ידי הפיכת המים לדם, כך שמקור החיים הפך לסמל המוות. מכה זו הודיעה לפרעה ולמצרים – התרבות הארצית והמגושמת שלכם מובילה את האנושות כולה למוות! אתם שופכים את דם האנושות! שעבודכם לחומר העולם הזה ותלותכם בו, הופך את החיים עצמם לחסרי משמעות.

המאמר האלוקי הנחשף על ידי מכה זו הוא: "בראשית ברא אלוקים". מאמר זה מגלה שהבריאה הינה ביטוי של הקדוש ברוך הוא, ושיש מקור חיים אחד ויחיד. אם המצרים חשבו שהווייתם עומדת בפני עצמה ומנותקת ממקור עליון – הם גילו את הטעות. הנה, ה"אל" הכי גדול שלהם מת והבאיש.

הדיבר המקביל הוא הדיבר הראשון: "אנכי השם אלוקיך". כנגד העולם הזה המתעתע ויוצר אשליה של עולם העומד בפני עצמו ללא קשר ותלות באלוקים, אומר הקדוש ברוך הוא: "אנכי השם אלוקיך". לא יאור ולא שום דבר אחר. יש בעולם רק דבר אחד – אלוקות.

נמצאנו למדים שיש קשר חזק ואמיץ בין המאמר הראשון, למכה הראשונה ולדיבר הראשון.

נראה הקבלה נוספת, ונעבור למכת מצרים השלישית – מכת כינים. האמרה השלישית היא: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם". הדיבר השלישי הוא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם השם אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".

מכת כינים אמורה להחדיר לתודעת האדם את עובדת היותו מוגבל.

גם אחרי שאדם יודע שאין בעולם כוח אלילי נוסף, עלול הוא להגיע בקלות לתחושה שהוא שולט לפחות על חייו ועל המציאות הסובבת אותו. בחיי היומיום, קל מאוד לאבד את התחושה שהשם נוכח ומנהיג את המציאות ואת החיים.

הכינה היא בריה קטנה, אשר אפילו חרטומי מצרים – המסמלים את בני האדם המוכשרים ביותר באותה תקופה מבחינת יכולתם לשלוט על המציאות – אינם יכולים לשלוט בה. הכינה מסמלת את המוגבלות האנושית, את העובדה שבעוד אלוקים הוא כל יכול ובלתי מוגבל – ליכולת האדם יש קצוות, היא אינה אינסופית.

הקביעה "אצבע אלוקים היא" אשר אמרו החרטומים על מכה זו, מבטאת את ההבנה של המצרים שישנם מעשים שהם מעבר ליכולתנו. הבנה זו, ככול שנעמיק בה, תביא להפנמה שבעצם אין שום דבר שביכולתנו לעשות תמיד, בכל עת שנחפוץ. הכל תלוי ברצון השם.

המכה של החיה הקטנה הזו משדרת תובנה נוספת: אלוקים שולט בהכל – גם בבריאה כל כך קטנה הנראית לכאורה כל כך רחוקה ממנו, בעוד האדם מוגבל ואינו שולט גם במה שניראה קרוב מאוד ליכולותיו.

המאמר המקביל למכה זו הוא: "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם". המילה רקיע היא מלשון מִרְקַע – מסך. ישנו מסך המבדיל בין הארץ לשמים (כיום אנו יודעים שישנה אטמוספרה המהווה מעין שכבה חוצצת בין כדור הארץ לחלל). ההבדלה הזו אומרת לאדם – יכולותיך מוגבלות. יש עולם שלם מחוץ להישג ידך. המילה "שמים" מורכבת משתי מילים – שַם מים. יש מציאות שהיא שם ולא כאן, לא חשוב כמה נתאמץ לטפס ולעלות, תמיד ניצב הרקיע מעלינו כדי להזכיר שיש קץ ותכלית לכוחנו. אף פעם אי אפשר להגיע לשמים, כי ככול שנגביה עוף, תמיד יהיה עוד שַם.

הדיבר המקביל הוא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם השם אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". איסור זה כולל שני חלקים. א. לא להישבע בשם השם לשקר. כלומר, בהלכה היהודית, אחד מאופני הבירור וההוכחות בין שני בעלי דין הוא על ידי שבועה של אחד מבעלי הדין בשם השם המפורש, שהוא נשבע שהוא דובר אמת בדיון זה. דיבר זה אוסר על שבועת שקר. ב. לא להזכיר את שמו המפורש של השם ללא סיבה.

"משורשי מצווה זו, לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותיהם ולחזק האמונה בלבותם כי הא-ל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקיים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחויב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשינו ועל דיבורינו לזכרו באימה וביראה וברתת ובזיע, לא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם, כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל. על כן ראוי לקבוע העניין הזה בלבנו, ולהיות יראתו על פנינו לחיותינו ולזכותנו, חייבנו במצווה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה" (ספר החינוך מצווה לב).

כשאדם נשבע בשם השם לשווא או לשקר, הוא בעצם משתמש בשמה של האמת האינסופית – הקדוש ברוך הוא, על מנת לאמת מציאות שקרית, זמנית ומוגבלת. וכך הוא בעצם מזלזל בנצחיות ובייחודיות של הבורא. הזכרת שם השם לשווא או עבור שקר, מסירה את המרקע המבדיל בין האדם לבין אלוקיו, והיא מבטאת זלזול בקדושת הבורא.

האיסור להישבע בשם השם לשווא, נשמר בזהירות רבה בקרב עם ישראל במהלך הדורות. הזהירות בעניין זה כה רבה היא, עד כדי כך, שבדיונים ממוניים בהם יכלו הנתבעים להישבע ולצאת זכאים, פעמים רבות הם העדיפו לשלם לתובע ולא להישבע, גם כשידעו שהדין עמם והם פטורים מתשלום, כל זאת מתוך החשש הגדול משבועה בשם השם. גם באופן כללי, רבים מאתנו נזהרים מלהישבע לעשות כך וכך, ואנו מוסיפים לפני ההבטחה את המילים: "בלי נדר ושבועה".

שבועה בשם השם משמעה החלטה והתחייבות של אדם לעשות דבר מה מבלי יכולת לשנות את ההחלטה, בדומה לבורא עולם שהוא נצחי וללא שינוי. האיסור שבשבועה בשם השם לשווא אומר לאדם – כל דבר בעולם הגשמי הוא מוגבל, סופי, חלקי, וכך גם האדם. לכן היכולת שלנו לשלוט על המציאות היא מוגבלת, סופית, חלקית. אדם הנשבע שיקיים דבר מה, גם מבלי שיישבע בשם השם לשווא, עושה דבר בעייתי ביותר: הוא מצהיר, אולי מבלי לשים לב, שיש לו שליטה בלתי מוגבלת על המציאות. כאילו הוא יכול "לחתום" ששום דבר בלתי צפוי לא יתרחש והוא יצליח לממש את תכניותיו.

אמנם האיסור הוא על שבועת שווא ולא על עצם השבועה, אך הזהירות מלהישבע אפילו על דבר אמת נובע מכך שהאדם אינו שולט במציאות, ויתכן בהחלט ששבועתו תתברר כשבועת שווא במידה ולא יוכל לקיימה.

זו מהותה של מכת כינים. במכה זו הגיעו המצרים למסקנה חד משמעית: "אצבע אלוקים היא". אנחנו מוגבלים. זו גם משמעותה של האמרה השלישית – יש מציאות של הגבלה.

במאמר זה ראינו הקבלה בין שלושת סדרות העשר ביחס לשתיים מתוכן. במאמרים הבאים, בעזרת השם, ננסה לראות הקבלות נוספות.

כאמור, מכות מצרים נועדו לחזק אותנו בעיקרי היהדות. הלוואי שנזכה להפנים את התובנות העולות מהן אל תוך חיי המעשה.