הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
את שמות חמישה חומשי התורה כולנו מכירים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים.
חוץ מהשמות המוכרים הללו, רבותינו הראשונים מעניקים לחומשים שמות נוספים, בהתאם לתוכנו של כל ספר: ספר בראשית נקרא גם "ספר הישר", משום שמסופר בו על אבות האומה שנקראו ישרים. ספר שמות נקרא גם "ספר הגאולה", משום שמסופר בו על גאולת מצרים. ספר ויקרא נקרא גם "ספר כהנים", משום שכתובים בו דיני קרבנות ומצוות רבות הנוגעות לכהנים. ספר במדבר נקרא גם "חומש הפקודים", משום שבתחילתו יש מפקד של עם ישראל (ובהמשך הספר מופיע מפקד נוסף). ספר דברים נקרא גם "משנה תורה", משום שיש בו חזרה על חלק גדול מהחומשים הקודמים.
אחד הראשונים (בעל ספר "הלכות גדולות", מיוחס לרבי שמעון קיירא), קורא לחומשים בשמות הבאים: "ספר בראשית", "חומש שני", "ספר כהנים", "חומש הפקודים", "משנה תורה".
השם שהוענק לחומש השני, אמור מיד לצוד את עיננו. מדוע בעל ספר "הלכות גדולות" אינו מעניק לספר השני שם מיוחד בהתאם לתוכנו, הרי לכאורה הכי קל לתת לו שם – ספר הגאולה, ספר מתן תורה ועוד?
רבי נפתלי צבי יהודה ברלין – הנצי"ב מוולוז'ין ("העמק דבר", בהקדמה לחומש שמות), עונה כך: השם העצמי של החומש השני הוא החומש השני, משום שזהו עיקר עניינו – חלק שני של ספר בראשית. כלומר, חומש בראשית עוסק בתחילת היצירה, בבריאת העולם, באבות הקדושים ובתחילת יצירת עם ישראל, והחומש השני עוסק בהשלמת הבריאה והבאתה אל מטרתה – יציאת מצרים ומתן תורה. הבריאה כולה נוצרה עבור אירועים אלו – יציאת מצרים, מעמד הר סיני ויצירת עם ישראל. זו הסיבה ששמו העצמי של חומש זה הוא "החומש השני", שהרי הוא המשך ישיר של סיפור הבריאה המופיע בספר בראשית.
הפרשה מתארת, שבני ישראל התרבו והתעצמו במצרים. יוסף, אחיו ובני אותו הדור נפטרו, ועל מצרים קם מלך חדש אשר כפר בטובה שהיטיב להם יוסף, והוא החל לשעבד ולענות את בני ישראל. כבר עשרות שנים קודם לכן אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, שבניו יהיו בארץ לא להם ארבע מאות שנה, הם יעבדו קשה ויעברו עינויים, אולם אחרי כן הם ייצאו ברכוש גדול. הרכוש הגדול הכוונה כמובן למתן תורה ולעובדת היותם בני עם סגולה, עם הנצח.
כשם שחייל לא יכול להצטרף ליחידה קרבית מובחרת ללא טירונות וללא עמידה במבחנים שונים, כך גם כדי שבני ישראל יוכשרו להיות עַם סגולה, עַם השם, הם יהיו מוכרחים לעבור תהליך של צירוף ובירור. לשם כך נועדה גלות מצרים, אשר כונתה "כור הברזל" – "כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם, מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל" (מלכים א, ח, נא). לאחר גלות וגאולת מצרים, הם היו "מוכנים" וראויים למעמד הר סיני ולקבלת התורה.
כשם שתינוק יוצא לאוויר העולם רק מתוך כאבה של האם, כשברקע מרחפת לה אמירת הבורא לחווה – אם האנושות: "בעצב תלדי בנים", כך גם לידת עם ישראל לוותה בכאבי הגלות. כך היה רצון הבורא.
והנה, הפרשה מתארת ש"צירי הלידה" החלו להופיע: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" (שמות א, יד). הגזירות התעצמו והחריפו עד כדי כך שפרעה גזר – "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב), "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ" (שמות ב, כג).
הגלות קשה, אולם הבורא מביא את הגאולה ביחד עם הגלות. כלומר:
יוכבד, הייתה אמו של משה רבנו – גואלם של ישראל. ישנה פיסת מידע ייחודית אודות יוכבד – כולם יודעים היכן בדיוק היא נולדה: בין חומות מצרים. כאשר יעקב ובניו ירדו למצרים, בהיותם בכניסה למצרים בין החומות, בדיוק שם נולדה יוכבד (רש"י בראשית מו, טו).
פרט זה נושא בכנפיו נחמה גדולה:
יעקב ובניו יורדים למצרים. זו צרה גדולה וחושך נוראי. אולם כשבורא עולם מביא צרה, יחד עם זה הוא מביא את הפתרון. כאן – בין החומות, בין חומות מצרים שהצרו וצררו את בני ישראל, ממש עם הפסיעה הראשונה בתוך החומה, נולדה אמו של מושיע ישראל.
כשהקדוש ברוך הוא מביא צרה, יחד עמה הוא מביא את הנחמה.