הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
בדבריו של יעקב אבינו, לפני פטירתו, לשמעון וללוי, מונח יסוד גדול בעבודת ה'.
בהתחלה יעקב אבינו אומר "בסודם אל תבוא נפשי", ועל כך מבאר רש"י "זה מעשה זמרי", שיעקב אבינו לא רצה שזמרי יתייחס אליו, וכמו שבאמת כתוב "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני", ולא כתוב בן יעקב. ובהמשך דבריו אומר יעקב שהסיבה לכך היא "כי באפם הרגו איש", ומסביר רש"י "אלו חמור ואנשי שכם".
ולכאורה צריך להבין את הקשר בין הריגת שכם לבין אי הכללתו של יעקב אבינו במעשה זמרי.
מבאר המגיד מדובנא, כשאדם מקיים מצווה שיש לו בזה הנאה, יותר קשה לו לקיים את המצווה לשם שמים, מאשר קיום מצווה לשם שמים כשהגוף לא נהנה. לדוגמא: יותר קשה לקיים את מצוות עונג שבת לשם שמים, מאשר לצום ולתת צדקה לשם שמים, מכיון שבמצווה שיש לאדם הנאה, יצר הרע מפתה את האדם שיכוון בקיום המצווה להנאת גופו ולא לשם שמים.
כששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם היה מונח במעשה זה שתי כוונות: כוונה אחת, רגשי נקמה על כך שהם לקחו את דינה אחותם, וכוונה שניה, קנאת ה' על זה ששכם חילל את כבוד משפחת יעקב ופרץ את גדר היהדות. בשביל לדעת דבר זה, האם שמעון ולוי התכוונו במעשם לשם שמים או לשם נקמה, שום אדם לא יכול לדעת, שהרי דבר זה מסור הוא בליבו של האדם, ואכן יעקב אבינו היה מסופק בדבר זה, מה היתה כוונתם של שמעון ולוי בהריגת אנשי שכם.
אמנם, כשזמרי בן סלוא, בן בנו של שמעון, נכשל במעשה עם המדיינית, הבין מכך יעקב שכל המעשה עם שכם היה מתוך נקמה ולא מתוך שם שמים, מכיון שמקובלנו [שבת דף ק"ג.] "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה וכו' עדיין היא מוחזקת בידם", א"כ, אם שמעון מסר נפשו בהריגת שכם בגלל קנאת ה' על הזנות שעשה שכם, זרעו לא היה נכשל בזנות עם המדיינית.
וזה מה שאומר יעקב אבינו "בסודם אל תבוא נפשי – זה מעשה זמרי", שהמעשה הזה של נשיא שבט שמעון שחטא עם המדיינית, גילה על כך ש"באפם הרגו איש", שכל הסיבה שהם הרגו את שכם היה רק בגלל הכעס שלהם והנקמה על מה ששכם עשה לאחותם, ולא בגלל קנאת ה'.
דבר זה אמור לחזק כל אדם בכל מעשה שהוא עושה, להשתדל עד כמה שאפשר לכוון לשם מצווה, ובמיוחד כשהוא נהנה מהמצווה, שאז יותר קשה לכוון לשם שמים, וללא ספק השכר של המקיים לשם שמים בכזה מקרה גדול לאין שיעור.