הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו; ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה; ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" (פרק מה פסוקים ג – ה).
ויש להעיר בפרשה זו. ראשית, מה הוסיף יוסף באמירתו השניה (פס' ד) "ויאמר אני יוסף" יותר מאשר אמר להם קודם לכן (פס' ג) "אני יוסף". והרגיש בכך רש"י ופירש שבתחילה נבהלו ממנו מפני הבושה, וכשראה שמפני הבושה הם נסוגים לאחור קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם שהוא מהול. וצריך ביאור, שכיון שבאמירתו הראשונה "אני יוסף" (פס' ג) נבהלו מפניו מפני הבושה מוכח אפוא שהאמינו לו שהוא יוסף, וכיון שלא היה להם ספק בקביעת הזיהוי מה הוצרך יוסף להראותם שהוא מהול. עוד הקשו המפרשים מה הוכחה יש בכך שהוא מהול, והרי כל המצרים נימולים היו [שכך ציוום יוסף ושמעו לו (רש"י מא מה)].
עוד יש להעיר בכפילות הלשון "אל תעצבו" ו"אל יחר בעיניכם". וכן יש לדקדק במה שאמר יוסף "כי מכרתם אותי הנה" שמשמע שיש קפידא במה שמכרוהו למצרים דוקא, אבל למקום אחר אין קפידא כל כך, וצריך להבין מדוע הקפידא דווקא על מכירתו למצרים.
והנה, כשהשבטים חזרו ממצרים ובישרו ליעקב כי יוסף חי ומושל בכל ארץ מצרים, כותבת התורה "ויפג לבו כי לא האמין להם" (מה כו) ורק כשהראו לו את העגלות ששלח יוסף אזי "ותחי רוח יעקב אביהם". ותמהו המפרשים מדוע מתחילה לא האמין יעקב לבניו, וכי עלה בדעתו שבניו ישקרו לו בעניין זה ורק על ידי העגלות השתכנע שבניו לא בדו דבר זה מליבם. עוד יש להעיר שיעקב מיאן לקבל תנחומים על יוסף וכתב רש"י (לז לה) "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזירה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי". וכיון שכך היה על יעקב אבינו להבין דבר זה, ולהסיק כי אם אינו יכול להתנחם הרי שיוסף חי, ואעפ"כ יעקב אבינו אינו מתנחם בכך וממשיך באבלו.
אך הביאור בזה, שאמרו חז"ל (במדבר רבה כא ד) גדול המחטיאו יותר מן ההורגו – שחמור שבעתיים הפסד העולם הבא מהפסד העולם הזה. וידוע שבמרוצת הדורות יותר משחששו היהודים למוֹת ילדיהם חששו מהעברתם על הדת. וזה היה עיקר חששו ואבלו של יעקב אבינו שמא יוסף הקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה. ויותר משחשש ממוות פיזי של יוסף, חשש ממוות רוחני, ועל כן לא קיבל עליו תנחומים שאף שידע שכנראה יוסף חי, עדיין אין בכך ניחומים לחשש העיקרי, שמא אינו חי כיהודי. וכשבאו האחים ואמרו ליעקב "את כל דברי יוסף" ואמרו שמתנהג כיהודי ולא נפל ממדרגתו הרוחנית, אזי "ויפג לבו כי לא האמין להם". ולא חשד שמא משקרים הם ושלא מצאו את יוסף אלא שלא האמין שיוסף הצליח להחזיק בתומתו בתוך תועבת ארץ מצרים, ורק כשראה את העגלות שהיה בהם הוכחה למדרגתו הרוחנית (רש"י שם) רק אז "ותחי רוח יעקב אביהם".
ועתה יש לומר, שצער האחים במכירתו של יוסף היה כפול, גם מהחשש שמא ימות, וגם שע"י המכירה הגיע למצרים שהייתה ערוות הארץ ובקל היה יכול לחטוא לולא דמות דיוקנו של אביו שעמדה לו להנצל מהחטא (רש"י לט א) וחשש זה גדול הוא מהחשש של מיתה כפי שהתבאר לעיל. וכשראה יוסף שנבהלו מפניו כשאמר להם אני יוסף, הבין שבהלתם ובושתם אינה רק מעצם המכירה שהייתה יכולה לגרום למותו, אלא עיקר בהלתם שהמכירה הייתה למצרים, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו.
ועל כך אמר להם יוסף גשו נא אלי, והראם שהוא מהול, ולא התכוון יוסף להוכיח במילתו שאכן יוסף הוא שהרי ראה שכבר האמינוהו בדבר זה, ועוד שאין בכך הוכחה שהוא דווקא יוסף [שהרי אף המצרים מלו וכפי שהקשינו לעיל] אלא רצה להפיג חששם שמא לא עמד בצדקו, ואמרו חז"ל (עירובין יט א) שהפוגם בקדושת המילה ניכר בו פגימה זו, וידעו שבטי ק-ה להבחין בכך.
ולפי זה מדוקדק כפילות לשונו של יוסף "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם" כי העצבון הוא על עצם המכירה והחשש שימות, והחרון הוא על המכירה למצרים למקום שיכול היה להידרדר בקלות לפריקת עול. ומדוקדק מה שאמר "כי מכרתם אותי הנה" דהיינו למצרים מקום ערוות הארץ, שכיון שאתם רואים שלא פגמתי ולא חטאתי לכן אל תעצבו, כי הכל מכוון משמים, כי בדרך הטבע לא מצוי שאח יתאכזר אל אחיו למוכרו לעבד, אם לא שהקב"ה מסובב הסיבות רצה בכך כדי שיהיה לכם למחיה.