אוהד שקד-מנדלבוייםהאנטישמיות נגד העם היהודי אינה תופעה חולפת. תחילתה היא בשחר ההיסטוריה היהודית בין עשו ליעקב והלכה פסוקה היא שעשו שונא ליעקב. המשכה בתקופת יוון ורומי והמשכה בימי הביניים, אז השנאה נצבעה בצבעים דתיים שבין נצרות ליהדות – אתם הרגתם לנו את "המשיח" (אותו האיש), אנחנו נמרר את חייכם, אך מי שבחר להמיר דתו – הניחו ידיהם מעליו.
ימי הביניים חלפו להם והעולם "התקדם". בקרב "העמים המתורבתים" במערב אירופה ובמרכזה התפתחה הגישה של קבלת השונה ו"שוויון הזכויות". לפי כל הכותבים היהודים הליברליים והמשכילים – היו אלה ימי הזוהר של היהודים בארצותיהם. כמובן, לפי שיטתם של אותם משכילים. אולם אצלנו, ידעו לומר "גייגר (מייסד הרפורמה) עשה שולחן ערוך חדש, הגרמנים יחזירו אותנו לשולחן ערוך המקורי". ואכן לא רחקו הימים והאנטישמיות הפכה מדתית (מבוססת על האמונה הדתית) לאנטישמיות גזעית – זו המבוססת על הבדלים גזעיים. זו הייתה מסוכנת הרבה יותר, כיוון שהיא ביססה את השוני בין היהודי לנוצרי לא באמונה אלא בעובדה שיהודי הוא פשוט גזע אחר, ולא ניתן לשנות את הגזע. אבל המאפיין העיקרי של האנטישמיות הזו היה שהיא הייתה "אנטישמיות מעונבת" – היא הייתה יפה ונקייה, לא ברברית כמו בימי הביניים. היא נעשתה מעל דפי העיתון, בבתי המשפט, בספרות ובהשמעת דעות לגיטימיות לכאורה.
אנטישמיות זו ניצלה את התהליכים הדמוקרטיים שעברו המדינות באירופה ופעלה בחסות "חופש הביטוי", כאשר המדינות הדמוקרטיות החדשות לא ידעו כיצד להגביל את אותן חבורות אנטישמיות, בעיקר כאשר הן הלכו וגדלו. בנוסף, "תורת הגזע" הפכה להיות עניין מדעי לכאורה. הרי אם החוקר צ'רלס דרווין הוכיח שיש שוני בין הגזעים בטבע – אז מדוע אין הבדלים בין הגזעים בקרב בני האדם? ואם יש הבדלים – אזי ישנם גזעים משובחים יותר וכאלה שפחות. אם תיאורית האבולוציה של דרווין הפכה באותם ימים להיות "עובדה מדעית", מדוע שתיאוריה כמו תורת הגזע לא תהפוך לעובדה מדעית?
האנטישמיות הזו הגיעה בסיומה לאותה הנקודה הברברית של האנטישמיות הדתית – רצח במיתות מוזרות וקשות. השנאה ליהודים הגיעה בשיאה אל השואה האיומה, שלא נתאר כאן אף תיאור, כיוון שכל תיאור מבחיל הוא בשל עצמו. רק נזכיר כי מי שהוריד את "השאלטר" בתאי הגזים לא היה אדם ברברי. הוא היה אדם משכיל בעל לפחות שני תארים, ויודע לנגן לפחות על שני כלי נגינה. עדיפות בקבלתו לפלוגות האס.אס הייתה אם גם פרסם סיפורת בעבר.
לאחר השואה נדמה היה כי האנטישמיות מפסיקה. העולם הגיע לנקודה בה הבינו כי אי אפשר להמשיך לשנוא אדם רק בשל היותו אדם. נראה היה שהעולם הבין ששנאה לבני אדם בגלל שהם שונים בדתם, לאומם, אמונותיהם וצבעיהם – פסולה היא.
אבל לא כך.
כאשר רואים את התמונה האבסורדית של מועצת הביטחון המחליטה החלטה נגד ישראל אין אפשרות לחשוב אחרת מאנטישמיות. כאשר מדינות כמו סין, מצרים, סנגל, אנגולה, ונצואלה ורוסיה – אשר יום דיומו מפרים זכויות אדם במדינותיהם – הם אלו שמחליטים נגד ישראל זה מגוחך. אבל זה לא מגוחך – זה אנטישמיות מהסוג החדש. אם הייתה בעבר אנטישמיות דתית ולאחר מכן גזעית, עתה יש אנטישמיות מדינית. שנאת ישראל רק כיוון שזו ישראל. ורק נזכיר שאותה מועצת ביטחון לא גינתה או פעלה כנגד סוריה ורוסיה שטבחו באזרחי סוריה במאות אלפים. מילא אם לא הייתה נוקטת אצבע כנגד המדינות המממנות את הרצח בסוריה – קרי סוריה ורוסיה, אך היא אפילו לא התכנסה ולו פעם אחת כדי לדבר על זה.
גם הפעם דיברו בארה"ב (שבגדה בישראל) על כך ש"ההתנחלויות הן מכשול לשלום". אולי כדאי להחליף זאת לססמה אחרת כמו "ישראל היא מכשול לשלום" ועדיף שלא תהיה ישראל. האם שכחו האמריקאים כיצד הבריטים והצרפתים אמרו על הצ'כים לפני הסכם מינכן ב-1938 ש"הצ'כים הם מכשול לשלום", ושנה לאחר מכן גם צרפת הפכה מכשול לשלום ונכבשה ע"י גרמניה.
הקריסמס, שנחוג השבוע אצל הנוצרים, תמיד היה ידוע כמועד פורענות – מאז ומתמיד בעידם של הנוצרים היה חשש לצאת מהבית. ידעו שחלק מהחגיגות של הנוצרים זה לטבוח ביהודים. בימי הביניים היו אלו מסעות שנערכו נגד יהודים, בתקופת העת החדשה היו אלה פרעות שטבחו ביהודים בזמן חג המולד והסילבסטר (שהוא עצמו כידוע הסית את ההמונים לרצוח יהודים), בתקופת השואה בימים אלו היו אנשי האס.אס משתכרים ובשמחתם היו שוברים מפרקות ליהודים. והנה, גם באנטישמיות החדשה – האנטישמיות המדינית – התכנסו להם גדולי האנטישמים בעולם וחגגו יחד את הקריסמס כנגד המדינה היחידה במזרח התיכון שמאפשרת לנוצרים לחגוג בשקט את חג המולד ואת הסילבסטר. יש צורך להזכיר את התנהגותה של הרשות הפלשתינית נגד הנוצרים? או שאולי נזכיר שבעזה כבר אין נוצרים. הם ברחו משם יחד עם ישראל. ומה עם סוריה? ירדן? ובמצרים? נותנים להם לחגוג. היא-היא המדינה שהעלתה את ההצעה הפוגעת הזו בכוונת תחילה – האם היא מאפשרת חופש דת?
התשובות ברורות.
התמונה מאתר ויקיפדיה