מהותה של ערבות

כאשר ירדו השבטים למצרים, אמר להם יוסף שחושד שהם מרגלים ורק הבאת בנימין תבטל חשד זה. אך כאשר ביקשו האחים מיעקב אבינו את רשותו ליקח את בנימין למצרים סירב יעקב אבינו לפי שחשש הוא לאבדו כפי שאיבד את יוסף ושמעון. כיון שכך הציע ראובן ליעקב אבינו, תנה לי את בנימין ואם לא אשיבנו אליך תמית את שני בני (מב לז), אמר לו יעקב אבינו "לא ירד בני עמכם" (פס' לח) ופירש רש"י "לא קיבל דבריו של ראובן, אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית את בניו וכי בניו הם ולא בני".

וצריך ביאור מה באמת סבר ראובן כשהציע להרוג את שני בניו אם לא ישיב את בנימין [ויעויין בשו"ת חתם סופר (או"ח רח) ובשו"ת בנין ציון (ח"ב קעד) ובמפרשים]. ועוד, שלאחמ"כ יהודה הציע ליעקב אבינו "אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" (מג ט) ופירש"י שאמר יהודה ליעקב שאילו לא ישיב את בנימין ינודה הוא גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, והצעה זו קיבל יעקב. ויש להבין מדוע לא אמר לו יעקב אבינו שאף הצעה זו שטות היא, שהרי אתה בני, ואין אני חפץ שתהא מנודה בעוה"ז ובעוה"ב. ובכלל מה עניינה של ערבותם של ראובן ויהודה והרי במידה ובנימין לא ישוב לא ירוויח יעקב אבינו מאומה בהמתת נכדיו או בנידויו של יהודה.

ולהבנת הדברים יש להקדים ולבאר את עניינה של הערבות. כאשר אדם נוטל ערבות על הלוואה, מקובל להבין שעיקר התחייבותו היא לפרוע את ההלוואה במידה והלווה לא יפרענה. אך בגמ' (בב"ב קעג ב) דימו בין ערב הלוואה לערבותו של יהודה, ואצל יהודה ודאי שאין כוונת הערבות להשיב דבר אחר תמורת בנימין, שהרי במידה ובנימין לא ישוב לא יעזור ולא יוסיף ליעקב אבינו מאומה מה שיהודה יהיה מנודה מב' העולמות.

אך הביאור הוא, שמחויבותו של הערב לפרוע את חוב הלווה אינה עיקר הערבות אלא תוצאת הערבות. ועיקרה של הערבות היא התחייבות על כך שהדבר שנילקח ישוב לאדוניו, ובמקום שאין הלווה פורע את חובו צריך הערב לגרום שההלוואה תוחזר, אלא שבדרך כלל עושה כן על ידי שמשיב את ההלוואה מרכושו, אך מ"מ אין זה אלא תוצאת הערבות שיתחייב שההלוואה תחזור למלוה. ובכך מתבארת ההלכה ש"כל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות לט א) שאין הכוונה שראובן צריך לקיים את המצוות במקום שמעון [והוא דבר שלא ניתן לקיימו שהרי אין האחד יכול להניח תפילין תחת חבירו] אלא הכוונה שראובן אחראי ששמעון יקיים את חובתו כלפי ה' ועליו לדאוג לכך בכל האמצעים העומדים לרשותו כגון תוכחה וכדו'.

ובכך נבין את הצעתם של ראובן ויהודה, שלא אמרו ליעקב אבינו שאילו בנימין לא ישוב יקבל תמורתו את בניו של ראובן או נידויו של יהודה, אלא התחייבו שבנימין ישוב אל אביו שזהו יסודה של הערבות, והדרך לגרום שיתמסרו לכך בכל כוחם היא ע"י שיפסידו דבר מה אילו לא ישיבו את בנימין. ומעולם לא הייתה כוונתם שאכן יפסידו דברים אלו שאמרו, אלא שהשתמשו בהתחייבותם זו כדי לזרז עצמם בערבות ולגרום שישתדלו בכל כוחם לבל יגיעו לידי הפסד זה.

ועתה ניתן להבין מדוע יעקב אבינו קיבל את ערבותו של יהודה ודחה את ערבותו של ראובן. דכפי שנתבאר מה שהציעו ראובן ויהודה להפסיד זה את בניו וזה את חלקו בב' העולמות לא הייתה כוונתם שתהיה זו תמורה לבנימין אלא דבר שיזרזם להשתמש בכל כוחם להשבתו של בנימין. והנה, אצל ראובן אף אם לא היה משיב את בנימין לא היה יעקב אבינו הורג את נכדיו, וממילא התחייבות זו לא מוסיפה כל זירוז לראובן ועל כן כינהו יעקב אבינו "בכור שוטה". אך אצל יהודה נידויו יעשה ממילא בלא תלות ביעקב אבינו כלל, ואף שאין יעקב אבינו חפץ שיהודה יפסיד את חלקו בב' העולמות, אך ידע יעקב אבינו דמכיון שבמידה ויהודה לא ישיב את בנימין יחל נידוי זה, ממילא יהודה יעשה כל אשר בכוחו על מנת להשיב את בנימין, ולפיכך נתרצה בכך יעקב אבינו והסכים למסור בידו את בנימין.