הרב מאיר אסטריקלאחר פרשת מכירת יוסף טרם מכירתו לפוטיפר מפסיקה התורה בפרשת יהודה ותמר, וביאר רש"י טעם הפסק זה באמצע עניינו של יוסף "כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר לומר לך מה זו [תמר] לשם שמים אף זו [אשת פוטיפר] לשם שמים שראתה באצטרולוגין [חכמת המזלות] שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה" (לט א). פירוש, שלכך נסמכה פרשת אשת פוטיפר לפרשת יהודה ותמר ללמד על שתי הנשים שבפרשה ולהשוות מעשיהן שהיו לשם שמים. בתמר נאמר (לח טו) "כי ראתה כי גדל שלה" ופרש"י "שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים" ואף באשת פוטיפר פרש"י שהייתה מתאווה להעמיד בנים מיוסף.
ובמדרש (רבה פה ב) מבואר שלא היתה זו השתוקקות לבנים גרידא, אלא שתמר ראתה שיצא ממנה מלכות בית דוד ומשיח בן דוד, ואשת פוטיפר ראתה שיצא ממנה מלכות אפרים ומשיח בן יוסף, וכמחשבתם כך היה, שמתמר נולדו פרץ וזרח אבי שושלת בית דוד, ומאסנת בת פוטיפרע נולדו מנשה ואפרים אבי שושלת מלכות אפרים. ושתיהן נתכוונו לשם שמים וחפצו לקיים את אשר ראו.
ועתה עולה השאלה שכיון ששניהן לשם שמים נתכוונו, מדוע את תמר שיבחו חז"ל עד למאוד, ואלו את אשת פוטיפר כינו "ארורה" (רש"י מ א).
ולבאר עניין זה יש להקדים תמיהה נוספת. כאשר נצטווה משה רבינו לגאול את עם ישראל משעבוד מצרים כותבת התורה (שמות ד יח) "וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים" וכתב רש"י "ליטול רשות שהרי נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו" ומבואר שאילו היה יתרו מתנגד לשובו של משה למצרים, היה מו"ר נשאר במדין ולא היה גואל את עם ישראל. והדבר אומר דרשני, וכי אסור שבועה עדיף יותר מאשר הצלת מליוני אנשים משעבוד ועבודת פרך.
והיסוד בזה, שבהשקפת התורה לא יתכן לקיים את רצון ה' גדול ככל שיהיה, ע"י פגיעה או זלזול בזולת, ואף שגדולה הצלת עם ישראל מאיסור שבועה לא יתכן שדרך ההצלה של הקב"ה תעבור דרך פגיעה באחר, ולכך אילו היה יתרו מתנגד ליציאת מו"ר למצרים, לא היה מו"ר הולך לגאול את עם ישראל דאין הגאולה יכולה לבא על חשבון פגיעה בזולת. ורבי עקיבא קורצינר דרש על כך את הפסוק (ויקרא כב לב) "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" שאין לנו לחלל את השם אף שהכוונה ליצור קידוש ה' גדול יותר.
וזהו יסוד ההבדל בין תמר לאשת פוטיפר – באלו אמצעים יש לנקוט לקיים את אשר נתגלה עליהן. תמר אמנם הפקירה עצמה ונתעברה מיהודה והיו במעיה התאומים יסוד שושלת בית דוד, אך משחשד בה יהודה ופסק "הוציאה ותשרף" והיא בקלות הייתה יכולה להוכיחו על פניו שממנו היא הרה שהרי היו בידיה הסימנים שמסר לה. מ"מ נמנעה מלהלבין פניו ורק שלחה לרמוז לו אם יודה בכך והסתכנה שאילו לא יודה – יהרגו ג' נפשות ולא תלבין פני אדם ברבים, ואף שראתה בנבואה שצריכה היא שיצא ממנה שושלת דוד, ידעה תמר שאין לה להכנס לחשבונות שמים ואין המטרה ולו החשובה ביותר מקדשת את האמצעים הפסולים להתירן. ובאמת זכתה ויהודה הודה ונולדו ממנה ב' צדיקים שהיוו יסוד לשושלת בית דוד.
אך אשת פוטיפר אינה בוחלת בשום אמצעי כדי להגיע למטרה החשובה והקדושה להוליד את שושלת בית אפרים. והמטרה מקדשת את האמצעים לעבור על איסור עריות של אשת איש שהרי הייתה אשתו של פוטיפר, וכשיוסף בורח ממנה מעלילה עליו עלילות אף שהיה חשש סביר שפוטיפר יהרגהו בגין כך וגרמה למאסר יוסף י"ב שנים בבית הסוהר בלא עוול בכפו. ואף בבית הסוהר המשיכה בניסיונותיה להסיתו לדבר עבירה (ב"ר פז יא) ועל כן לא זכתה שתצא שושלת אפרים כי אם מביתה. ואפשר, שאילו הייתה נוהגת עפ"י המוסר כדברי יוסף אליה הייתה זוכה שיצא ממנה שושלת אפרים, אך מידותיה הרעות גרמו להיותה "ארורה".