שואבים כח מתוך האהבה

כשיעקב מגיע לבאר הוא רואה את העדרים עומדים ומחכים כדי שכולם יגיעו ויוכלו להזיז את האבן שמכסה את פי הבאר. אותה אבן הייתה כבדה מאוד וצריך היה שכל העדרים ביחד יתאחדו כדי להצליח להרים אותה. אלא שכאשר יעקב רואה את רחל באה עם הצאן, הוא מיד מרים את האבן הענקית הזו לבדו ללא כל מאמץ.

וצריך להבין מדוע הפסוק משמיע לנו שזה קרה ״כאשר ראה יעקב את רחל״ (בראשית כט, י)? הרי כבר סיפרו לנו בפסוקים הקודמים ש״הנה רחל בתו באה עם הצאן״ (פסוק ו), אז מדוע צריך לחזור על זה ואיך זה קשור לכך שהוא הצליח להרים את האבן כל כך בקלות?

מכאן מובן שעצם הראייה של רחל נתנה כוח ועצמה ליעקב אבינו. שכאשר ראה אותה קיבל כוחות גדולים יותר והצליח בקלות להסיר את האבן מעל פי הבאר. וכך גם אפשר להבין מהמשך הפרשה, שמספרת שיעקב עבד אצל לבן שבע שנים בתמורה לרחל בתו, וזה היה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. שהאהבה נתנה לו כוחות לעבוד במשך שבע שנים בלי להרגיש קושי.

ולכאורה זה יכול להישמע תמוה, שאיך דבר רוחני כמו ראייה או רגש חיבה כלפי אדם כלשהו יכול להביא לכוח פיזי ממשי? אבל באמת זה לא תמוה כלל וכל אחד יכול לראות איך זה מתרחש ממש בחייו הפרטיים באופן יומיומי. כולנו מכירים את זה על עצמנו, וכולנו חווינו את זה באופן אישי פעמים רבות.

כולנו הרי מכירים את ההרגשה הנפלאה של קבלת חיבה ממישהו. מישהו מפרגן, נותן איזו מחמאה, משבח אותנו או אפילו סתם מחייך אלינו, ואז אנו מקבלים מרץ ואנרגיה לעשות דברים. אם חושבים עלינו שאנחנו מוצלחים בתחום מסוים, נרצה להשקיע בתחום הזה עוד ועוד. ואפשר אולי לטעות ולחשוב שבכל מקרה היינו משקיעים או שהיה לנו כוח ואנרגיה גם ללא אותם שבחים שקיבלנו, אבל כולנו יודעים היטב שכאשר מעליבים אותנו או שחושבים עלינו דברים לא טובים, זה מוציא את כל הכוח והאנרגיות שלנו, וכל מה שאנחנו רוצים זה רק לשכב לישון בלי לעשות שום דבר.

כשאדם מקבל אהבה מהסביבה הוא מקבל כוחות שהופכים אותו למוצלח יותר. מכאן נבין שני דברים חשובים ביותר לחיים איכותיים יותר. הדבר האחד הוא שעלינו לעשות את מירב ההשתדלות להקיף את עצמנו באנשים תומכים ואוהבים שיעזרו לנו לפרוח. פחות כדאי להימצא בסביבה של אנשים שלא אוהבים לפרגן, בעלי עין צרה או שסתם אוהבים לחשוב בצורה שלילית. הדבר השני הוא שעלינו להפוך את עצמנו לטובי עין כלפי הסביבה, להפוך למפרגנים יותר, לאוהבים יותר, למחייכים יותר ולהרבה יותר תומכים. כמו שאנו רוצים לקבל חיזוקים מהסביבה, כך אנו צריכים לרצות לתת לאחרים חיזוקים כדי לעזור גם להם.

כל בעל יודע שכשאשתו מחמיאה לו על שתיקן לה משהו בבית, זה נותן לו כוחות להפוך לשיפוצניק רציני למרות שהוא לא מבין בזה כלום. כל אישה יודעת שכשבעלה מחמיא לה על הבישולים שלה, היא כל כך שמחה שיש לה פתאום רצון עז להכין לבעלה את המעדנים הטעימים ביותר. כולם יודעים שמילים מעודדות לילד קטן יכולות להביא אותו להצלחה עצומה. כולם יודעים שטלפון קטן להורים ואיזו מחמאה נחמדה יהפכו אותם למאושרים ברגע. אבל איפשהו משהו תמיד משתבש. רוצים לחייך ולפרגן, אבל אז דברים משתבשים ואיכשהו בסוף מסיימים עם הרבה תלונות וטענות שמביאות בדיוק את ההפך ממה שרצינו.

פעמים רבות אנו רוצים לתמוך ולהחמיא לאחרים, אבל מתקשים מאוד בכך. אנו מרגישים כאילו שזה מאבד מערכנו. כאילו שאם אנו משבחים את האחר, אז זה מקטין באופן כלשהו את עצמנו. אנחנו רגישים תמיד בתחרות עם כולם. רוצים להיות מספר אחת. לכן אנו רוצים לחסל את כל המתחרים ולהראות לכולם שאנחנו הטובים ביותר.

אלא שאז אנו מפסידים מכל הכיוונים. שאנו מחלישים את האנשים שאנו אוהבים, ובאופן אוטומטי זה גורם להם להחליש אותנו. כאשר הסביבה חלשה אז גם הכוחות שלנו נחלשים. ואז כולם מפסידים מזה. כאשר כולם בתחרות וכל אחד רוצה להפיל את השני כדי להצליח יותר ממנו, אז ההישגים של כולם הם גרועים.

דור המבול הושמד כולו במבול חוץ מנח ומשפחתו בגלל עוון גזל שהיה בידם. אבל לאחר מכן הגיע דור הפלגה ששם רצו להילחם כביכול בהשם, ולמרות הכל השם בלל את שפתם ולא השמיד אותם. רבותינו אומרים שדור הפלגה הצליח להינצל כיוון שהם היו מאוחדים. אמנם העבירות שעשו היו חמורות ביותר, אבל הם אהבו אחד את השני והיו מאוחדים. לעומת זאת בדור המבול הם גזלו אחד מהשני וכך מובן שלא הייתה שם הרבה אהבה, לכן לא נשאר מהם כל זכר.

מכאן אפשר להבין את הכוח העצום שטמון בכל אחד מאיתנו. כל אחד יכול לפרגן ולעזור לאחרים, לחייך ולהראות אהבה, לחשוב בצורה חיובית יותר ולעודד להצלחה. כל זה יביא לאנשים סביבנו להיות מסוגלים להרבה יותר ממה שנראה להם. וזה לא מסתיים כאן, כיוון שאותם אנשים יקרינו בחזרה גם עלינו, וכך אנחנו וכל הסביבה שלנו ביחד נוכל להמריא למקומות גבוהים יותר.

כשאדם לומד תורה יש לזה עצמה גדולה וכוח מיוחד. כשהוא לומד עם חברותא הוא מצליח להתרכז טוב יותר ומקבל מדי פעם הברקות שכנראה לא היו עולות לו לראש אילו היה לומד לבד, וכך כל הלימוד שלו מתעלה. אבל כל זה כמעט כלום לעומת מי שמעביר שיעור לרבים. כל מי שזכה להעביר שיעור תורה לציבור מסוים שמפרגן ורוצה באמת לשמוע, יודע היטב שמקבלים שם כוחות על טבעיים עצומים שאי אפשר לקבל במקומות אחרים. זו עצמה יוצאת דופן שמרגישים כמו רוח הקודש ששורה עלינו. לאחר שמעבירים את השיעור פתאום מבינים שאנחנו בעצמנו לא ידענו לפני כן את הדברים שאמרנו. משחזרים אחורה ולא מבינים מאיפה הגיעו כל התובנות האלו. כי כוח הציבור הוא עצום ובזכות אותו ציבור אנו זוכים לכוחות אדירים.

וכך זה עובד בכל עניין ציבורי. כאשר מישהו עושה מתוך אהבה שליחות ציבורית כלשהי, הוא מרגיש בצורה ממשית את הסיוע העצום שהוא מקבל מהשמיים. יש לו כוחות אדירים לעזור לנזקקים, יש לו סיעתא דשמייא לומר את העצות הנכונות לאנשים הנצרכים, יש לו חכמה לעשות את הדברים הנכונים. דברים שהוא לא חלם שהוא יצליח לעשות פתאום הופכים לפשוטים ונגישים. אבל כל זה מתרחש רק כאשר קיימת אהבה שהיא הבסיס לכוח העצום הזה שאנו מקבלים.

לכן יש עניין גדול להתפלל בציבור, ויש עניין עוד יותר גדול לא להקפיד על האנשים בציבור ולאהוב את כולם. לכן יש עניין לקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצוות ״ואהבת לרעך כמוך״ (וזה נדפס בחלק מהסידורים לפני תפילת שחרית). לכן יש עניין להיות מאוחדים תמיד בכוח הערבות ההדדית של כל ישראל. לכן תפילת ציבור לעולם נשמעת ועולה ולכן יש עניין להתאחד בתפילה וכך אפשר לבטל את כל הגזרות מעלינו.

יעקב אבינו מגיע לבית לבן ועובד בשבילו שבע שנים כדי לקבל את רחל. התורה מעידה עליו ששבע השנים היו בשבילו "כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כט', פסוק כ'). לכאורה זה נשמע תמוה, שהרי ידוע שכאשר מצפים למשהו טוב, אז כל שניה של ציפייה נראית כמו נצח. בזמן המתנה לדבר חשוב שאנו רוצים שיגיע אפשר לטפס על הקירות עד שהזמן עובר. כאשר כל כך רוצים לקבל דבר מסוים, רוצים אותו באותו רגע. אז לכאורה יעקב אבינו צריך להרגיש שכל יום שעובר הוא כמו נצח, ואם כן מדוע האהבה גרמה לשבע שנים להיראות כימים אחדים?

כדי להבין את זה צריך להבדיל בין מה שנוהגים ברחוב לכנות "אהבה" לבין אהבה אמתית שעליה התורה מדברת. מטבע האדם שהוא אוהב בעיקר את עצמו. הוא מחפש את הנוחות שלו והוא רוצה שיהיה לו טוב, וכל מעשיו נובעים מתוך המניע הזה. אמנם אפשר לראות שאנשים אוהבים גם אחרים ומנסים לעשות טוב לאחרים, אבל אם נבחן היטב את הדברים נגלה שהכול מתחיל מאיזשהו רווח פרטי שיצא לנו מזה.

למשל אדם שנותן צדקה לעני עושה זאת לכאורה מתוך אהבה לזולת. אבל האמת היא שמתן הצדקה מביא לו הרגשה טובה או שאם הוא יעבור ליד העני ולא ייתן הוא יודע שהוא ירגיש נורא עם עצמו. הוכחה לכך אפשר למצוא בזה שאדם לא יוצא מביתו במיוחד כדי לעזור לעני שנמצא ברחוב ואותו עני כלל לא נמצא במודעות שלו. גם לאחר שהוא פוגש באותו עני הוא נותן לו שקל או שניים ומרגיש כמו מלך בלי לדאוג באמת לאותו עני שיש לו את כל הצרכים שלו. אותו עני יכול להיות אומלל ובכל זאת אותו נותן צדקה מרגיש נפלא כאילו שהשקל שלו עכשיו יסדר לעני את כל החיים. יוצא שהוא נותן לא מתוך האהבה לזולת, אלא מתוך הרצון להרגיש טוב עם עצמו.

כך גם אדם שלכאורה אוהב מישהי ומתחתן איתה, בוודאי עושה זאת בשביל עצמו. שהרי הוא נהנה מכך שהיא תהיה אשתו ולא מתחתן איתה בשבילה. הוכחה לכך היא שאדם בוחר היטב עם מי להתחתן לפי הטעם שלו. אילו היינו עושים זאת מתוך אהבה אמתית, אז היינו בוחרים להתחתן עם מי שנראה לנו שתהיה המאושרת ביותר איתנו ולא עם זאת שלדעתנו נהיה אנחנו המאושרים ביותר איתה. יוצא שאם מישהי היתה ממש רוצה להתחתן איתנו ואנחנו לא היינו מעוניינים, בכל זאת היינו מתחתנים איתה כדי לשמח אותה ולעשות לה טוב. אלא שוודאי שזה לא כך והבחירה שלנו היא מה יהיה הכי טוב בשבילנו.

כך זה עובד בכל דבר שאנחנו עושים. אנחנו פועלים פעמים רבות למען הזולת, אבל בסופו של דבר הכל נובע מתוך מניעים אנוכיים. אנחנו רוצים לעזור לזולת כי אנחנו מקבלים מזה סיפוק, כי זה נוח לנו, כי זה נותן לנו כבוד, כי זה עושה לנו הרגשה טובה או כי נקבל משהו בתמורה. בכל מקרה תמיד נקבל מזה משהו לעצמנו וזה מה שמניע אותנו.

אמנם הדבר לא גורע בדרך כלל, כי זה טבע האדם. אין שום בעיה לבחור היטב עם מי להתחתן ואדרבא, זה נחוץ וטוב לבחור את בת הזוג שלדעתנו נהיה הכי מאושרים איתה. אין שום עניין להיות אומללים בשביל הזולת ואם באמת נהיה אומללים כדי לשמח את כולם מסביב, אז לא נוכל לתפקד היטב וכך נעניק לזולת פחות. כדי לעזור לאחרים אנחנו צריכים קודם כל לעזור לעצמנו.

גם לא צריך לקחת את כל הצרות של כל העולם על הכתפיים שלנו, כי אם נדאג לפרנס כל עני שאנו מוצאים או לעזור לכל אדם בצרה, אז נכביד על עצמנו ולא יהיה לנו מספיק כוח ומשאבים כדי להתמודד. לכן יש את הכלל "אם אין אני לי מי לי" ובאמת האדם צריך לדאוג קודם כל לעצמו. לכן עניי עירך קודמים ואדם צריך לדאוג קודם כל לעצמו ולמשפחתו הקרובה. חשוב לדאוג למי שקרוב אלינו ורק לאחר מכן לרחוקים יותר. כך גם בהלכה, האדם עצמו קודם לאחרים בדברים שונים.

זה בסדר לעשות דברים לצורך הנוחות שלנו כל עוד אנחנו לא פוגעים באחרים. זה גם בסדר לאהוב את עצמנו יותר ממה שאנחנו אוהבים את הזולת. זה בסדר לרצות שיהיה לנו טוב. אבל רק צריך לדעת שכל זה לא נובע מתוך מניעים טהורים אלא מתוך נגיעות אישיות. אי אפשר לשקר לעצמנו ולומר שאנחנו אוהבים את הזולת כאשר כל מה שאנחנו מנסים לספק זה את הרגש של עצמנו.

כדי להבין מהי אהבה אמתית צריך לבאר את הדברים. אהבה אמתית היא כמו האהבה שאנו חשים כלפי הילדים שלנו. לא משנה אם הם לא יפים ולא חכמים, זה לא משנה אם הם לא מוצלחים והפוכים בדעותיהם מאיתנו, בכל אופן נרצה שיהיה להם טוב וננסה לעשות הכל כדי לשמח אותם. אנחנו לא חושבים מה יוצא לנו מזה ולפעמים גם נצא מתוך הנוחות שלנו כדי להגיע לנוחות שלהם. כך אהבה אמתית צריכה להיראות.

האהבה שאנו חושבים שאנו חשים רוב הזמן היא למעשה לא יותר מתאווה. כאשר אנו מרגישים שאנו אוהבים מישהו או משהו, אנו למעשה מתכוונים שיש לנו תחושה טובה והנאה. כיף לנו עם אותו אדם או שיש לנו הנאה מאותו דבר. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מקבלים מאותו קשר או אותו דבר. למעשה זה לא יותר מתאווה שנובעת מרצון לעשות טוב לעצמנו.

צריך לדעת שבזוגיות כזו שבה אנו מחפשים את הנוחות האישית שלנו ושבן הזוג יפנק אותנו, יטרח בשבילנו ויעשה בשבילנו דברים שונים, אין לנו הרבה סיכוי. כי כאשר כל אחד מבני הזוג מחכה שיעשו בשבילו והוא לא מוכן לעשות בשביל האחר, אז אף אחד לא מוכן לעשות בשביל השני ושני הצדדים ממורמרים ומרגישים חוסר סיפוק מהזוגיות.

הרבה אנשים מפספסים את כל העניין ובכלל לא מבינים שמשהו לא בסדר. כאשר הם מחפשים זוגיות הם בוחנים את בן או בת הזוג על פי מה שהם חושבים שיעשה אותם הכי מאושרים. לאחר מכן כשמתחתנים, מצפים כל הזמן לקבל מהקשר כמה שיותר. כאשר דברים מתנגשים עם זה והציפיות לא מתממשות, אז מהר מאוד מגיעים למסקנה שאולי כדאי להחליף בן או בת זוג. הרבה זוגות מגיעים בעקבות הדברים האלו גם לגירושים, כי הם בטוחים שיש להם בעיות עם השותף לנישואין. הם לא מבינים שהבעיות האלו נובעות מהתבוננות לא נכונה על כל מהות הקשר.

אהבה אמתית היא כזו שבה אנו מוכנים להקריב ולתת. לא לבחון את בן הזוג אם הוא יכין לנו קפה או יאמר לנו מה שאנו מצפים ממנו לומר. לא להתאכזב מכל מה ששונה מהציפיות שלנו. להתחבר לפנימיות הקשר. להתחבר לאהבה ולתת לזולת בלי תנאים. כאשר בני הזוג מרגישים כך, אין ספק שהנישואין יוכלו להצליח בגדול ובני הזוג יוכלו להתגבר על כל מכשול בדרך.

יעקב אבינו אהב את רחל. אם המניעים שלו היו התאווה או הרצון לעשות טוב לעצמו, אז אפשר להניח שהוא לא יכול היה להתאפק ולא היה עומד בציפיה הגדולה במשך שבע השנים. הזמן כנראה היה זוחל והוא היה מרגיש בכל יום כאילו שעברה שנה. אולי הוא היה עושה טבלת יאוש וסופר את הימים שעוברים עד שהוא יזכה לקבל את רצונו. אבל האהבה של יעקב לרחל היתה אמתית ולכן זה לא היה כך.

יעקב כל כך אהב את רחל אהבת אמת, עד שרצה לתת ביטוי לאהבתו. הוא רצה להעניק. לתת מעצמו כמה שיותר למענה. לעשות דברים קשים ומפרכים למען אותה אהבה. להתאמץ ולהשקיע. לכן כאשר היה צריך לעבוד שבע שנים בעבורה, זה נראה לו כימים אחדים. כי זה כלל לא מאמץ ביחס לאהבה הגדולה שהוא חש. הוא יצא ממש בזול שזה נראה לו כמו משחק ילדים כל השבע שנים הללו.

כאשר באמת אוהבים, אז לא מחכים לתאוות שאנו מקבלים מתוך הקשר. לא מצפים בקוצר רוח לראות מה יוצא לנו מזה. אלא משקיעים את הזמן בלתת מעצמנו לצד השני. להשקיע בשביל שיהיה טוב למי שאנו אוהבים. אילו היינו אוהבים את בני הזוג שלנו כמו שאנו אוהבים את הילדים שלנו, אז בוודאי שלא היה כלל מושג כזה שנקרא ״גט״ וכל הזוגות היו שמחים ומאושרים בזוגיות שלהם.

לפני שמתחתנים ראוי לבדוק היטב עם מי אנחנו מתחתנים. אבל בזמן הנישואין כל אדם צריך לדעת שמשמיים זימנו לו דווקא את בן או בת הזוג שיש לו. מכאן והלאה כל אחד מבני הזוג מוכרח לאהוב את השני כמו שהוא אוהב את ילדיו. בלי לחכות לקבל ולראות מה יוצא לנו, אלא רק לתת, להשקיע ולשמח את הצד השני. השם יתברך יזכה אותנו לאהוב את בני הזוג שלנו כמו שיעקב אבינו אהב את רחל. נזכה לשמח את השותף לנישואין שלנו ולהרגיש ששבע שנים של השקעה הם ממש כמו ימים אחדים מרוב האהבה שיש לנו לזולת.

ככל שנפרגן, נעזור ונשלח אהבה לסביבה שלנו, כך נוכל לחזק אותה. ככל שנשמור על עצמנו בסביבה טובה ואוהבת, כך נוכל לחזק את עצמנו. השם יתברך יזכה אותנו להתאחד כל ישראל ובזכות אהבה אמתית נקרב את הגאולה השלמה ונביא לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן. (הרב רוני פיזנטי מאתר אמונה).

"וגנובתי לילה" – סיפור שמביא הרב חנניה צ'ולק שליט"א, בדברי תורתו לפרשת ויצא תשע"ז.

אנשים חושבים: אם נראה גנב פורץ, וה'סחורה' כבר הועמסה על מכוניתו, ונבוא ונוכיחו על הגניבה, ונזכיר לו שהתורה אוסרת לגנוב – הוא בוודאי יצחק עלינו… כך אנחנו חושבים בטעות, כי לא למדנו כיצד להנחיל את האמת שבתורה, ואת קדושתה לפשוטי העם. אצל רבי אריה לוין היה ענין זה כמשימת חיים, ומכאן הצלחתו הנדירה לקרב לתורה גם פושעים וחוטאים. פעם, בשעת ליל מאוחרת, דפקו אנשים על דלת ביתו והעירוהו משנתו. 'ברגעים אלו נמצא גנב בחנות בשוק מחנה יהודה, ומרוקן סחורה מהחנות', האנשים אמרו שהם חוששים לגשת שמא יאונה להם רע. ר' אריה קם, התלבש ויצא לחנות, והנה הוא רואה שהסחורה אכן כבר פורקה ממדפי החנות, וכולה נמצאת בחוץ בדרך להברחתה מהמקום. ניגש ר' אריה לגנב וא"ל 'כיצד אתה מעז לגנוב, הרי התורה אסרה זאת', הדברים נאמרו כדרכו של אותו צדיק בנועם ובחן, אם כי הייתה בהם גם התקיפות הנדרשת לאותה שעה. הגנב, שהופתע מהשאלה, החל לשתף פעולה, ושאל את הרב מה הוא מציע לעשות לאחר שכבר פורקה הסחורה ממקומה… ר' אריה הציע לו להחזירה למדפים, 'ואני אסייע לך בכך'… 'ומה עם המשטרה?' שאל הגנב, 'הרי היא תעצור אותי!' ענה הרב: 'כל עוד אני כאן, המשטרה לא תעשה לך מאומה'. ראשי המשטרה, בהכירם את ר' אריה, סמכו עליו, ואם היו מזדמנים למקום, היו שומעים בקול הרב, שלא לעצרו. בשלב זה השתכנע הגנב. רבי אריה נשאר במקום עד שהגנב החזיר את הסחורה, ואף סייע לו בכך. בסיום ה'מבצע' עשה לו 'מי שברך' על שזכה לקיים 'והשיב את הגזלה' בהידור רב. ראינו כי קדושת דברי התורה משפיעה גם על אנשים חוטאים, אך המוכיח – צריך לדעת איך לומר את דבריו ובאיזו כוונה לעשות זאת. אם ברצוננו להחדיר הדברים ללב השומע ולהשיבו למוטב, נעשה זאת מתוך אהבת ישראל אמתית, ובסיעתא דשמיא נצליח בכך!  (מטעמים לשולחן שבת).