אמונה בהשגחה פרטית

לימוד גדול יש לנו מפרשת חיי שרה, כי נראה כפשוטו ששרה אימנו נפטרה בגלל בשורת העקדה.

אנו מבקשים מהקב"ה "הסר שטן מלפנינו ומאחורינו", לפנינו- כי יש יצר שבראת שמתגבר לפני המצווה – שבא על מנת למנוע אותי מלקיים אותה, ועלי להתגבר עליו ולזכות לשכר גדול יותר. ויש יצר רע שבא אחרי מצווה ואחרי שמתגברים אנו על הניסיון ומקיימים את המצווה אז שולח לפעמים היצר הרע הרהורים וחרטה על המעשה הטוב – ורוצה לגרום לנו לתהות על מעשים טובים שעשינו. כך רצה היצר להוכיח לאברהם אבינו שידאג ויתחרט על מעשהו שיחשוב כי בגללו כביכול נפטרה שרה אימנו.

הרי ידוע שגם השטן הוא שלוחו של המקום, ותפקידו הוא להעמיד את בני האדם בניסיון ברור שאין כוונתו שהאדם ישמע לו. אדרבא, רצונו שהאדם לא ישמע בקולו. בכך היצר הרע מגיע לתכלית בריאתו. אולם ידוע שעל כל מצוה שהאדם עושה מגיע לו שכר, וכנגד זה אם יחטא ויעבור עבירה יקבל את עונשו. בד"כ אין מנכים את זכויותיו של האדם בחובותיו. להיפך, את השכר המגיע הוא יקבל בנפרד, והוא הדין באשר לעונש. ברם, כאשר האדם תוהה על הראשונות, אזי אין הקב"ה משלם לו שכר על המצווה. כשם שהתשובה מוחקת את העבירה, הוא הדין כשמתחרט על המצווה שעשה, נחשב לו כאילו לא עשאה. ולכן אם אחרי קיום מצווה כלשהי בא אדם לידי ביזיון או להפסד ממון וכדו', עליו לדעת שמעמידים אותו עכשיו בניסיון, שכן הוא דרכו של היצר הרע שכאשר אינו מצליח למנוע את קיום המצווה, הוא מנסה לגרום שיתחרט אח"כ על המעשה הטוב שעשה ויפסיד את שכרו.

נמצא לפי זה שעושי מצוות עומדים בפני שני ניסיונות. האחד קודם העשיה שאז בא השטן ומנסה בכל מיני דרכים למנוע את קיום המצווה. והניסיון השני הוא אחרי שגבר על יצרו ועשה את המצווה – גם אז בא השטן לגרום שיתחרט ויעקור עי"ז את המצווה למפרע.

גם בעקידת יצחק אנו מוצאים את שני הניסיונות האלה. בדרך אל העקידה הרבה השטן בניסיונות לעכב את אברהם ויצחק בדרכם, ולמנוע את עמידת אברהם בניסיון הגדול הזה. כשראה שהדבר לא עלה בידו פנה אל הדרך השניה וניסה להביא את אברהם לידי חרטה. בטוח היה היצר שאם ימית את שרה, יתחרט אברהם על שעמד בניסיון העקידה ויתהא על הראשונות. אך אברהם שהתמצא בתחבולות השטן ומזימותיו, עמד גם בניסיון הזה.

אך באמת אז בדיוק נשלמו ימי חייה והגיע זמן פטירתה," נמנו שני ימי חייה" ובאמת היה זה הזמן הקצוב לה לחיות. שני חיי שרה- אלו היו השנים הקצובות לחייה ואף לא רגע אחד יותר מזה. ואין קשר בין העקידה ושמיעתה של שרה על העקידה למותה של שרה, ואברהם ידע והבין את זה, ולכן הלך אברהם לספוד את שרה, כלומר לספר את מעשיה הטובים ולמעט בבכי. רמז על כך נתנה לנו התורה בכותבה "ולבכותה" בכ"ף זעירא. שכן ידע אברהם שאם יראוהו מרבה בבכי, יאמרו שהוא מתחרט על מעשה העקידה, לפי שהעקידה גרמה לו שיאבד את אשתו הצדקת, ובמיוחד בזמן ההוא היתה זו אבידה שאין לה תמורה כלל.

מכאן אנו לומדים, על גודל ההשגחה הפרטית של הקב"ה ועל הניסיון באמונה, כי הנפש השפלה שלנו יכולה להביט על העולם ממקום נמוך ולחבר לפי ההיגיון הפשוט מקרה למקרה – לחבר את מות שרה אימנו לעקדת יצחק. אך אין שיכלנו האנושי יכול לשער ולתאר את האמת, שזה צירוף מקרים המתוזמן ע"י ההשגחה העליונה, לכן עלינו להפנים על כל צעד ושעל את האמונה הקדושה שבעצם אין שום קשר בין המקרים  והכול מדויק ומושגח מאיתו לשם הניסיון ונתינת השכר.

הרב חנניה צ'ולק מביא בדבריו לפרשת השבוע את הסיפור "הישועה שהקדימה את התפילה".בבית מדרשו של המהרש"ם שררה המולה רבה, דין תורה מעניין התנהל בבית המדרש לפני גאון הדור, והמון אדם – תלמידי חכמים וסתם בעלי בתים, התכנסו בסקרנות רבתי. התובעים היו נציגיה של אחת מהקהילות שבאזור, והנתבע היה, לא אחר מאשר אחד מצדיקי הדור.

ומעשה שהיה, כך היה: באותם ימים הונהג חוק בפולין, לפיו כאשר חיילי הצבא חונים בערי המדינה במסעם לשדה הקרב ובחזרתם ממנו, תהא פרנסתם מוטלת על בני הישוב בו הם חונים. שומה על אנשי העיר לספק לחיילי המלך את כל סיפוקם, במזון, במשקה ובצרכי לינה. מסלול המסע של גדודי הצבא הרטיט באותם ימים לבבות רבים. תושבי הערים ייחלו בליבם שהצבא ידלג על עירם ויפקוד עיר אחרת, כי במהלך שהותו בערי המדינה, מרוקן הצבא את מחסני המזון של תושבי העיר. המפקדים פושטים בלוויית מאות חייליהם על בתי העיר, עורכים רישום מדויק, ומחרימים ככל העולה על רוחם, אוי לו למי שיעז להשמיע הגה קלוש כצליל התנגדות.

גם בני אותה קהילה, שנציגיה עמדו עתה בפני המהרש"ם לא יצאו מן הכלל. מכיוון שהגיעה השמועה לאוזניהם, שהצבא השתכן בעיר הסמוכה, אחזה בהם חרדה עזה, שמא הצבא ימשיך במסלולו היישר אל עירם הענייה, חלפו מספר ימים רוויי מתח ודאגה, ופרנסי הקהילה היהודית התכנסו בביתו של ראש הקהל כדי להתכונן לקראת הבאות. שעות רבות ישבו ודנו בדרכי הפעולה השונות, ולבסוף הועלתה הצעה מקורית. "בעיר השכנה יושב צדיק גדול בקדושה וטהרה" פתח אחד מפרנסי הקהל בקול שקט, "כמי שאמונים על דברי רבותינו, כי צדיק גוזר והקב"ה מקיים, סבורני שעלינו לפנות אליו ולחלות פניו בבקשה מיוחדת, שיתפלל להקב"ה שיבטל הגזירה המרחפת מעל ראשינו ויסיט את הצבא מעל עירנו". הכל הרהרו בדבר, ותוך רגעים ספורים התקבלה ההכרעה: יוצאים לבית הצדיק..

שעות חלפו עד שראשי הקהל ניצבו בחדרו של הצדיק הקדוש, "רבי" שחו בהכנעה, "בענין חשוב באנו, הגובל בפיקוח נפש ממש". בדמעות גוללו את חששם הכבד: "איש מאתנו אינו יודע כמה זמן תארך שהותם של גדודי הצבא בעירנו. וכפי הנראה, עירנו הינה הבאה בתור, לטעום את נחת זרועם הקשה של חיילי מלך פולין". "מבין אני לליבכם" אמר, "ומוכן אני להתפלל בעדכם לפני המקום שיחוס ויחמול עליכם. אולם תנאי אחד עמדי: כדי שתפילתי תפעל בעולם העליון, עליכם להקדיש סכום כסף לצדקה. את הסכום שתאספו מתושבי העיר, תשקלו על ידי, ואני אחלק אותו בין עניי העיר". וכאן נקב הצדיק בסכום כסף אדיר, אגדי כמעט. ראשי הקהל נרעשו. הם לא ציפו לסכום שכזה, אפילו לא למחציתו. "אקבל את תשובתכם מחר" – הושיט הצדיק ידו לשלום ושקע בתלמודו.

עטופים בשרעפים עזבו הפרנסים את ביתו הדל של הצדיק והשתכנו באכסניה סמוכה. ויכוח מר פרץ ביניהם. חלק מהפרנסים בטוחים היו שהענין כולו אינו משתלם כלל. 'איננו בטוחים שהצבא יגיע לעירנו', טענו בלהט, 'הדבר כולו בגדר ספק בלבד. לעומת זאת, אנו נדרשים עתה לשלם סכום לא נמוך. האם כדאי להוציא סכום לא נמוך מחמת הספק'? אבל תומכי הרעיון לא השתכנעו. 'שוכחים אתם', הזכירו, 'כי הכסף שיגיע לידי הצדיק יזכה את כולנו במצוות צדקה מהודרת, בעוד הכסף שנוציא עבור הצבא ישמש לפיטום כריסם, ובל נשכח שהסיכון שבחניית הצבא בעירנו, הוא ספק הקרוב לוודאי'. הלילה נטה לערוב, והפרנסים נאלצו להגיע להכרעה. בסופו של דבר גברה יד התומכים, והכל הסכימו להיענות לתנאי הצדיק. למחרת בבוקר, התייצבו הפרנסים בשנית בחדרו של הצדיק והביעו הסכמתם לקבל תנאו. "תוך ימים ספורים נשוב עם הכסף, ובינתיים יעתיר הרבי עלינו בתפילה" ביקשו.

שבו הפרנסים הנכבדים לעירם ובישרו לאנשי הקהל על ההחלטה שקיבלו. התגובה חיממה את ליבם. "מוטב להכפיל סכום כסף אדיר בידיו של צדיק, מאשר להניח אגורה שחוקה אחת בכיס הערלים הנבזים" שחו הבריות זה לזה. הממון המבוקש נאסף חיש, ושליח מיוחד נשלח אל העיר הסמוכה, על מנת להביא לצדיק את הכסף, כפי שהוסכם. לא חלף זמן רב, והכל נוכחו לראות כי "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", הצבא, שמסלולו הטבעי עבר בעיר דנן, סטה לפתע, דילג על העיר, וקבע חנייתו בעיר מרוחקת יותר. "צדיקי אמת שבדור" שחו הבריות בהתרגשות, "כמה גדול כוחם" חייכו זה לעבר זה. ופרנסי הקהל הסתובבו ברחובות קריה כמנצחים.

כך נמשך הדבר שבועות מספר, עד אותו יום שפגש אחד מראשי הקהל את ידידו, מפקד גדודי הצבא שהיו אמורים לחנות בעיר, ושח לו את שאירע. "הצדיק התפלל, והקב"ה שמע לתפילתו!", אך טרם סיים הפרנס דבריו, ומפקד הצבא החל גועה בצחוק אדיר. "שוטה וסכל" טפח בכפו המחוספסת על כתפו של ידידו, "הרי תכניות הצבא כתובות מראש חודשים רבים, האם באמת סבור אתה שחשבנו להתעכב בעירכם, ורק תפילתו של הצדיק הניאה אותנו מלעשות כן? נשבע אני לך, שעירכם לא הוכנסה למסלולו של הצבא כבר לפני חודשים רבים. הרבה לפני שידעתם בכלל על הימצאותו של הצבא בקרבת מקום!" וכראיה, שלף המפקד מפת קלף מנרתיקו, פרש אותה על השולחן, ולעיניו הנדהמות של בן שיחו הצביע בידיו על מקומות חניית הצבא. באצבע בטוחה שרטט את תכנון תוואי מהלך הצבא, בדיוק בדרך בה עקף הצבא את העיר. לשונו של הפרנס דבקה לחיכו, ומיד בסיום פגישתו עם המפקד, מיהר לכנס את ידידיו, ראשי הקהל.

"טעות נוראה אירעה, חייבים ליידע את בני העיר". נחרדו הפרנסים, וראש הקהל סיפר להם על פגישתו עם מפקד הצבא. "לחינם הוצאנו את כספם של בני עירנו עבור עניי העיר השכנה" סיים בקול נוגה. חבריו היו נחרצים יותר. נשוב אל הצדיק ונספר לו על כך. נבקש ממנו את כספם של בני עירנו ונשיב אותו לבעליו. ומדיבורים למעשים. כבר בסיומו של אותו יום עמדו הפרנסים בשלישית בחדרו של הצדיק, בפנים מכורכמות סיפרו לו על השתלשלות העניינים, וסיימו בקול מתחנן: "אנא, רבנו יבין נא לרוחנו, בני עירנו אינם עשירים מופלגים, ואפילו לא בעלי בתים אמידים. בקושי רב חילצנו איש איש את פרוטותיו האחרונות כדי לקבץ את הסכום שנתבקשנו לתת. עתה, כאשר נוכחים אנו לידע, שמלכתחילה לא היינו זקוקים לתפילתו הטהורה של רבנו כדי להסיט הצבא מעל עירנו, סבורים אנו שיש להשיב את כספם של בני עירנו לבעליו"…

הצדיק נשא את עיניו הטובות, ואמר: ראשית לכל, עליכם לידע כי כבר באותו יום בו קיבלתי את הכסף מיד שלוחכם, חילקתיו לעניי עירי, עד הפרוטה האחרונה. הכסף איפוא, אינו בידי. שנית, מכיוון שאני עשיתי את שנתבקשתי והתפללתי, ואתם נושעתם מצרתכם, איני בטוח כלל ועיקר שעלי להחזיר לכם את הכסף לפי דין תורה מכוח טענתכם שלא הוזקקתם לתפילתי מלכתחילה. ברם", המשיך הצדיק בדבריו "חפץ אני לברר זאת בדין תורה. הבה ניגש לדין תורה לפני המהרש"ם. אם יפסוק שעלי להשיב לכם כספכם, אעשה כל אשר לאל ידי כדי לאסוף את הסכום, ואם יפטרני הצדיק – הן לא תהא לכם עלי כל תלונה". הצעת הצדיק התקבלה פה אחד. וכך הגיעו אל בית דינו של המהרש"ם, בבית מדרשו.

ההמון סער וגעש, בתוך בית המדרש ומחוצה לו, ושמש בית הדין נאלץ להסות את הקהל שוב ושוב. בפנים חתומות האזין המהרש"ם לטענות התובעים ולטענות הנתבע, ושקע במחשבות. את המתח שהשתרר באולם באותה שעה, ניתן היה לשער, "זה עתה העברתי במוחי את כל סוגיות הש"ס, ואת כל פסקי הטור והשו"ע", נשמעה לבסוף תשובתו המדהימה של הגאון, שנאמרה בענווה מופלגת, "ולא מצאתי שמץ של ראיה לנידון דידן. שובו אלי מחר, אולי יחונני ה' דעה, בינה והשכל, ויזמן לידי ראיה כלשהי, לפיה אוכל לפסוק בעניינכם". מיותר לציין, כי ביום המחרת המה בית המדרש שבעתיים. הכל המתינו לראות כיצד ייפול דבר, והמהרש"ם פסק את פסקו: 'הנתבע פטור מלהחזיר לתובעים כספם'.

המיית התרגשות נשמעה בבית המדרש, והמהרש"ם החל מנמק: לעיתים גוזר הקב"ה ישועה על האדם, על סמך זכויות ותפילות עתידיות. לפעמים, למרות שהאדם אינו ראוי לישועה, הקב"ה פועל לו ישועה, כי יודע שהאדם עתיד להתפלל לישועה ביום מן הימים, או מכיוון שיודע הוא שהאדם עתיד להרבות במצוות ומעשים טובים. וממילא, גם בנידון דידן, אמנם הצבא תכנן חודשים קודם לכן שלא לעבור דרך עיר זו, אולם יתכן כי הקב"ה גזר על תכנון זה, על סמך תפילות העתידיות של הצדיק. ומכיוון שישועתם אולי באה להם מכוח תפילותיו, אין הוא מחוייב להחזיר כספם. הכל נרעשו לשמע דברי המהרש"ם, אך עד מהרה התברר כי הגאון תומך דבריו בדברי הנביא, מסיפור הבאת ארון ה' לבית עובד אדום הגיתי, ולאחר מכן לעיר דוד, ומסופר בגמ' (ברכות ס"ג:) כששהה הארון בבית עובד אדום, ילדו אשת עובד אדום ושמונה כלותיו שישה בכרס אחת. הבה נתבונן, אם בג' החודשים ששהה הארון בבית עובד אדום, ילדו תשע הנשים שישה וולדות בכרס אחת, לכאורה עיבור זה לא הגיע משהות הארון בבית עובד אדום, שהרי עיבור האשה נמשך ט' חודשים, וקודם שהגיע הארון לבית עובד אדום – כבר היו הנשים מעוברות ושישה וולדות בכריסן. כיצד א"כ אומרת הגמ' שהברכה באה על בית עובד אדום הגיתי בעבור שארון ברית ה' שהה שם? אלא וודאי שלעיתים הקב"ה מעניק לאדם שפע וברכה על סמך מצבו העתידי, וממילא, בעת שנתעברו הנשים בבית עובד אדום, בירכן הקב"ה על סמך המצב העתידי בו יובל הארון לבית עובד אדום וישהה בו ג' חודשים. גם בנידון דנן, הקב"ה גזר על תכנון זה על סמך תפילת העתיד של הצדיק, וע"כ הנתבע פטור מלהשיב הכסף (דרך עץ החיים).

אברהם אבינו עמד בניסיון ולא תהה על שעשה את רצונו יתברך על אף שנראה כאילו הפסיד מכך, הוא ידע והבין שזהו הזמן שבו הייתה צריכה שרה אימנו להסתלק מן העולם. ועלינו ללמוד מאברהם אבינו להתגבר על כל הניסיונות גם על המכשולים שלפני המצווה וגם על הניסיונות  שאחריה, שלעולם לא נתהה ולא נתחרט על שום מעשה טוב שלנו, כי כל מעשה טוב שלנו נגנז באוצרותיך ואינו נאבד כלל מן העולם.