פרויקט הציונות פרק ט

הצהרת בלפור שניתנה בתרע"ז (1917) העניקה רוח גבית גדולה מאוד לתנועה הציונית. אנשי התנועה, שראו בהצהרת בלפור ניצחון אדיר לאג'נדה שלהם, הפכו את ההצהרה לקרדום לחפור בו והובילו את הניצחון הגדול הזה, מבחינתם, לגיוס המוני יהודים אל התנועה הציונית.

פרסום ההצהרה אכן היה אירוע היסטורי. לראשונה אימפריה אדירה כמו בריטניה מכירה בקשר בין היהודים לא"י ואף אומרת בחצי פה כי תתמוך בהקמת מדינה כזו או אחרת.  והרי אם אין לאדם תורה והבנה שהארץ הזו שלו מכוח התורה, זקוק הוא לחיזוקים חיצוניים בדמות המעצמות. אבל בפועל לא רק שהבריטים לא פעלו בשלב זה למען היהודים, אלא שהם עצמו עיניים אל מול ההגירה ההמונית הערבית לארץ ישראל. ערבים אלה עיבו את הערים חיפה, עכו, יפו, עזה, ירושלים, חברון ועוד, והיו חלק מהתנועה הלאומית הערבית שהתגבשה אז בראשות חאג' אמין אל חוסייני.

התנועה הציונית הובילה מעתה קו ברור, בגאון, של 'אנו עומדים להקים מדינה'. כבר בסיום מלחמת העולם הראשונה, החלה התנ"צ את העלייה השלישית הגדולה החל משנת תרע"ט ועד תרפ"ד (1919-1924). עלייה זו הייתה המשך ישיר של העלייה השנייה – הם היו חילונים, משכילים, רווקים וסוציאליסטים.

כשהיא שיכורה מהצהרת בלפור, התנועה הציונית החלה לקדם את "המדינה שבדרך". כל זאת היא עשתה תוך כדי שהיא פוגעת בצורה מכוונת בשומרי התורה והמצוות, אוסרת על הקמת יישובים דתיים חדשים בארץ ישראל, אוסרת הקמת מקוואות, בתי כנסת ומטבחים כשרים.

בעלייה השלישית עולים גם אלפי חלוצים שומרי תורה ומצוות – החלוצים הדתיים (בראשם עומד אחיו של האדמו"ר מפיסשצנא זצ"ל). למרות שהחלוצים הדתיים היו סוציאליסטים, ולמרות שחלמו להקים מושבים וקיבוצים דתיים המושתתים על עבודת אדמה – ההסתדרות עשתה כל לאל ידה כדי שלא לאפשר להם להקים יישובים ולו רק בגלל שהם היו דתיים.

המאבק סביב מקומה של הדת בחברה הישראלית החדשה עלה מדרגה. החלוצים הדתיים, לא זכו גם לתמיכה של תנועת המזרחי כיוון שאנשי המזרחי היו אנשים עירוניים שלא ראו חשיבות מיוחדת בהקמת התיישבות חקלאית ובטח שלא היו סוציאליסטיים.

בעקבות סטירת הלחי הראשונה שקיבלו החלוצים הדתיים, פנו אלו בצר להם לתורמים של התנועה הציונית והצליחו להביא ללחץ את קרן היסוד ומוסדות נוספים כדי שיעבירו את הכסף גם לדתיים. הלחץ הצליח וקק"ל וקרן היסוד הודיעו שיעניקו כספים גם לדתיים וההסתדרות אישרה להקים יישובים דתיים.

רק בתרצ"ז (1937) הוקם הקיבוץ הדתי הראשון שהמודל שלו היה מודל כמו של הקיבוץ החילוני מבחינה סוציאליסטית, אך בקיבוץ הדתי ניתן יחס גם ללימודי התורה ולקיום המצוות.

הקיבוצים הדתיים הוקמו בגושי התיישבות שנועדו בין היתר לשמור על הביטחון של התושבים וניסיון להתרחק מהשפעה חילונית של הקיבוצים והמושבים הסמוכים.