פרויקט הציונות – פרק ז

אחת מפעולותיה הראשונות של התנועה הציונית כעבור שנתיים מאז כינוס קונגרס באזל בתרנ"ז (1897) הייתה בתחום החינוך. התנועה הציונית השקיעה משאבים רבים כבר מתחילתה בחינוך ובתרבות הציוניים החילונים.

אישיה "הרוחניים" כמו 'אחד העם', כצנלסון ואחרים העניקו משקל כבד של סיפורת עברית חדשה, בצירופו של בן יהודה שיצר את העברית החדשה זה עתה, שחלקה הגדול ביטל את העברית הקדושה של לשון הקודש. יצירותיהם, מאמריהם ודבריהם של אנשי "הזרם הרוחני" של התנועה הציונית הביא לידי ביטוי את החילוניות ואת הכפירה.

אוצר התיישבות היהודים שהוקם שנתיים לאחר הקונגרס בבאזל, עסק רבות בהתיישבות בארץ ישראל, אולם התנגד לפיתוחן של מושבות שבעליהם המשיכו להיות בעלי תורה ומצוות.

עוד בטרם התנועה הציונית הצליחה לארגן עלייה חדשה וגדולה, עלייה שנייה, בשנת תרס"ד (1904), בשנת מותו של הרצל (לכן בהיסטוריה יש שקראו לה עליית הרצל) – הוקמו בארץ ישראל מושבות ע"י רבנים חרדים כמו רחובות, פתח תקווה, נס ציונה, ראשון לציון ומאוחר יותר גם מזכרת בתיה, זכרון יעקב ואחרים. אוצר ההתיישבות מנע את המשך קיומן של מושבות אלה לא ע"י "ייבוש" אלא ע"י "עיבוי". בתכנית מסודרת הועברו עולים בעלייה השנייה דווקא לעיירות ומושבות דתיות אלו והפכו אותן למושבות מסורתיות תחילה, ולאחר מכן למושבות חילוניות. הדתיים הלכו והתמעטו אל מול הרוב ששטף את המושבות הללו והפכן עם הזמן לערים קטנות או גדולות (בשיטה דומה נהגה המדינה לאחר הקמתה כשניסתה לחלן את בני ברק באמצעות הבאת משפחות חילוניות רבות לאחת משכונותיה בתקווה שיפרצו את הגבולות ויחדרו גם אל מעמקי בני ברק).

התנועה הציונית עסקה מחד בחינוך ותרבות חילוניים וכפרניים, תוך כדי שהיא מונעת את תקציביהן של החברות הלא ציוניות (בעיקר דתיים וחרדיים), מנגד עסקה בעיבוי המושבות הוותיקות בעולים חדשים שהגיעו מלאי רוח עשייה כדי לעבוד את האדמות. תושבי המושבות הוותיקות לא יכלו לסרב לעולים אלה בין היתר כיוון שהיו זקוקים לידיים עובדות, וכך הקימו במושבות אלה, כמו רחובות, ארגונים חילוניים ובשנים הראשונות שלאחר תחילת העלייה השנייה (תרס"ד, 1904) החלו לחלל שבת במושבות אלה.

בתרס"ד, 1904, החלו להגיע "פירותיה" הראשונים של התנועה הציונית – העלייה השנייה בה עלו עשרות אלפי יהודים בתוך עשר שנים בלבד עד שבשנת תרע"ד (1914) רעדה האדמה באירופה ופרצה מלחמת העולם הראשונה. אנשי העלייה השנייה – שנקראו 'חלוצים' – הגיעו מלאי מוטיבציה להקמת יישובים בארץ ישראל. הם החלו בהרחבת גבולות היישובים הקיימים, רכישת אדמות מסיבית והקמת שתי צורות התיישבות חדשות – המושבה והקבוצה.  המושבה הייתה יישוב בו גרו מספר משפחות קטן יחד כשהן מסייעות כלכלית, חברתית וחקלאית זו לזו. הקבוצה הייתה יישוב בו גרו מספר משפחות בו החיים היו משותפים באופן מלא – כל אדם עבד לפי צרכיו במשק של הקבוצה וקיבל את כל התנאים האנושיים להם היה זקוק כגון אוכל, ביגוד, בית וכו'. הקבוצה הראשונה הייתה דגניה וכאשר היא גדלה נפתחה גם דגניה ב'. שתיהן ישבו על הכינרת. לא רחוק מהן הוקמה גם הקבוצה כינרת.

עולים אלו לא היו רק בעלי מוטיבציה חקלאית וחדורי אידאולוגיה ציונית לעבד את האדמה ולעבוד את הארץ, אלא גם חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית. הם האמינו בשוויון, בחיי קהילה ובדרך הקיצונית יותר – חיי קומונה משותפים.

התנועה הציונית התפארה בעולי העלייה השנייה. הייתה זו עלייה אידאולוגית שלראשונה גם הצליחה בארץ ישראל. לא רק המושבות והקבוצות התפתחו בשנים אלו. בתרס"ט           (1909) הוקמה "העיר העברית הראשונה" (תוך כדי ביטול הערים היהודיות האחרות בארץ ישראל – ירושלים, חברון, טבריה וצפת) – תל-אביב שנקראה על שם ספרו של הרצל "אלטנוילנד" (ארץ ישנה חדשה – תל= ישן, אביב=חדש). העיר הוקמה ע"י קבוצת אנשים בארגון "אחוזת בית" שרכשו מספר אדמות צפונית ליפו (אזור רחוב הרצל היום) והתיישבו במקומות אלו.