הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
בעשיית התיבה נצטווה נח להביא אל התיבה בעלי חיים, ומספרם ידוע – שניים מהטמאים ושבעה זוגות מהטהורים. אולם כשמדקדקים בפסוקים מוצאים לכאורה סתירות בדבר. שמתחילה נצטווה נח (ו יט) "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך זכר ונקבה". וכלל לא הוזכר שמהטהורות יש ליקח שבעה זוגות, ואדרבה מהלשון "מכל החי מכל בשר שנים וגו'" משמע שאף מהטהורות יש ליקח שנים בלבד. לאחר מכן נצטווה נח ציווי נוסף (ז ב) "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וגו' ומן הבהמה אשר לא טהורה שנים וגו'" וכאן אכן מבואר שמהטהורות צריך ליקח שבעה זוגות, אלא שיש לידע מדוע מתחילה לא נצטווה על כך. אולם בכניסה לתיבה כתוב (ז ח-ט) "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה וגו' שנים שנים באו אל התיבה" ומפורש שאף מן הבהמה הטהורה באו לתיבה רק שנים, וכן לאחמ"כ (שם יד-טו) "וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וגו' ויבואו אל נח אל התיבה שנים שנים וגו'" הרי ששוב מפורש שאף מן הבהמה הטהורה באו אל התיבה רק שנים ולא שבעה.
והנה, בתחילת הפרשה כתוב (ו יט) "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח" ואלו בהמשך כתוב (ז א) "ויאמר ה' לנח וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" והקשו חז"ל (ב"ר לב ג) מדוע מתחילה מכונה נח צדיק תמים, ולאחמ"כ צדיק בלבד. עוד יש להעיר מדוע בתחילה כתוב "אלוקים" – שם המבטא את מידת הדין, ולאחמ"כ שם ה' המבטא את מידת הרחמים.
והנראה, שההבדל בין צדיק לתמים, שהצדיק יש לו תמיהות ושאלות על הנהגת הבורא, אלא שמתגבר באמונתו ומצליח להישאר בצדקו. אולם ה"תמים" מעלתו גדולה מן הצדיק, ומתחילה אין לו ספיקות כלל על הנהגתו יתברך וחי הוא בידיעה גמורה ש"כל מאי דעביד רחמנא – לטב עביד".
ושמא יש לחדש, שמתחילה נח היה "צדיק תמים" שכלל לא התעוררו אצלו ספיקות, שהרי מוצאים אנו שבנה תיבה במשך ק"כ שנה, ואע"פ שבדרך הטבע אין שייך שבתיבה כה קטנה יכנסו כל בעלי החיים (רמב"ן ו ט) לא ערער נח על כך. אולם לאחמ"כ עה"פ "ויבא נח אל התבה מפני מי המבול" (ז,ז) פירש רש"י "אף נח מקטני אמונה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים", משמע שנפגמה מעט מידת התמימות של נח [ובזוהר (נח סז ב) על הפסוק (ישעיה נד ט) "כי מֵי נח זאת לי" – שהמבול נקרא על שם נח, כיון שלא התפלל על בני דורו שינצלו]. ולפיכך מתחילה נקרא "צדיק תמים" ולבסוף "צדיק" גרידא, ולפיכך מתחילה הוזכר שם "אלוקים" שאף במידת הדין יכל נח לעמוד, אך לבסוף שנפגם מעט הוצרך לשם ה' – מידת הרחמים.
ועתה נבאר את סדר הפסוקים במנין הבהמות הטהורות שנכנסו לתיבה – שמתחילה נצטווה נח "שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" (ו יט) ושם אכן לא נצטווה להביא מהטהורות שבעה, שלא היה צורך בכך כפי שיתבאר, אולם לאחמ"כ שחטא נח והרהר אחר הקב"ה הוצרך להביא קרבנות לכפרה על חטאו, ועל כן בצווי הנוסף נצטווה (ז ב) "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה" ומדוקדק הלשון "תקח לך" – למענתך ולכפרתך (יעויין רש"י יב א). ומה שבכניסה לתיבה מפורש שרק שנים "באו" אל התיבה (שם ח-ט טו-טז), לפי שרק הבהמות שהוצרכו לקיום המין האנושי באו לבד אל התיבה בדרך נס, אך אותם בהמות שהוצרך נח לכפרתו היה עליו לטרוח ולהביאם, דאדרבה ככל שמתאמץ יותר בהבאתם והקרבתם כן יכופר לו יותר, ונמצא, שאף שמהבהמות הטהורות היו שבעה זוגות בתיבה, מ"מ נחלקו בהגעתן, שהזוג הראשון באו מעצמם, ואילו שאר הבהמות שהוצרכו לקרבנותיו של נח הובאו על ידו, והדברים מאירים.