מידת הקנאה – מקיימת את העולם

מידת הקנאה – מקיימת את העולם

נעסוק היום בנושא שמחבר את פרשת וזאת הברכה עם פרשת בראשית ועם חג הסוכות, שעבר עלינו ועל כל ישראל לטובה.

ספר בראשית, הוא הספר שמדבר על המידות של עם ישראל. על המידות שכל יהודי צריך לאצור בנפשו. כיון שהתורה, לפי דברי המהר"ל, היא לשון הוראה. וא"כ הוראות התורה מתחילות מפרשת בֹא, מהפסוק (שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – וכפי שרש"י כותב שהתורה היתה אמורה להתחיל שם. אלא שמה שנכתב כאן בחומש הזה עד פרשת בֹא, אלה דברים הקשורים למידותיו של האדם, ואנחנו רוצים בע"ה לעמוד על דבריו של ר' חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (פרק א'- שער ב'):

שואל ר' חיים ויטאל – התורה לא מדברת על מידות בכלל. אין מצוה בתורה על ענוה, אין איסור בכלל על כעס, למרות שחז"ל אומרים, שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, אבל אין בתורה שום ציווי על כעס, התורה לא מצוה אותך לא לכעוס, התורה לא מצוה אותך להיות עניו, ונשאלת השאלה – למה זה לא כתוב במפורש בתורה ?

כותב ר' חיים ויטאל – אין המידות מכלל התרי"ג מצוות, ואמנם הם ההכנות העיקריות אל תרי"ג המצוות, בקיומם או בביטולם, כי המידות מוטבעות באדם ואין כח בנפש השכלית לקיים את המצוות ע"י תרי"ג איברי הגוף, אלא באמצעות הנפש היסודית המחוברת אל הגוף. ויותר צריך להיזהר האדם, ממידות רעות מאשר מקיום מצוות 'עשה' ו'לא תעשה', כי בהיותו בעל מידות טובות, בנקל יקיים את כל המצוות.

ר' אליהו לאפיאן (בספרו לב אליהו) מביא משל מאוד יפה – אדם שמגיע לרכוש דירה מקבלן, הוא מסתכל על התוכנית של הדירה, היא זאת שמעניינת אותו. למה הוא לא מסתכל איך בנוי המקלט ? איך בנויים היסודות ? כמה ברזל, כמה מלט ? למה אתה מסתכל על התוכנית של הדירה ולא מסתכל על היסודות ? אומר ר' אליהו לאפיאן – כל אחד מבין, שאם יש דירה בוודאי שיש יסודות קודם, כי אם אין יסודות- אין דירה !

היסודות של האדם אלו המידות שלו, לכן התורה לא מדברת על יסודות, התורה כביכול, מדברת על ה'דירה' עצמה. לכן, מפרשת בֹא, שבה מופיעה המצוה הראשונה: החדש הזה לכם ראש חדשים, זאת התוכנית, זאת התורה מלשון הוראה. כל מה שנאמר קודם לכן, בחומש בראשית עד פרשת בֹא, אלו היסודות שמקדמות את קבלת התורה, אלו היסודות שמונחים במצוות, היות וכך, המצוה שלנו היא ללמוד את הפרשות האלה בחומש בראשית, כי שם מונחים כל היסודות לעבודת האדם. אלו הדברים שכותב ר' אליהו לופיאן.

וידוע שדרך ארץ קדמה לתורה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג, כ"ד) "לשמור את דרך עץ החיים". דרך – זו דרך ארץ, עץ החיים – זו תורה. רבינו יונה בביאורו לפרקי אבות כותב (ג, יז) –"אם אין דרך ארץ אין תורה"– צריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאיננו בעל מידות טובות… כי צריך תיקון המידות תחילה, ואחר-כך תתקיים חכמתו.

וכן מצינו בר' עקיבא (מסכת כתובות סב), ר' עקיבא היה רועה הצאן של כלבא שבוע. מדוע לקחה אותו רחל בתו לבעל? מה מונח בשידוך הזה ? אומרת הגמרא (מסכת כתובות סב, ב) – משום שהיא ראתה שהוא צניע ומעלי – שיש בו מידות טובות. אמרה לו – אם אקדש לך, תלך ללמוד תורה ? אמר לה 'כן' והתקדשה לו. הבינה רחל, שאדם שיש לו מידות טובות, חייב להיות שתהיה לו תורה, היא התקדשה לו על מנת שילך ללמוד תורה, ולכן זכה ר' עקיבא להיות נותן התורה שבע"פ.

אם אלה הדברים נעמוד על מידה אחת שמקוננת באדם, שזו המידה שמתפעלת את כל הבריאה כולה, שהמידה שמתפעלת את 'לא תרצח, ואת 'לא תגנוב' וכו', זו המידה שנקראת קנאה.

בבריאת העולם ביום הרביעי כתוב: "ויעש אלקים את שני המארת הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים". בתחילה נאמר ,ןיעש אלקים את שני המארות הגדולים, פירוש הדבר אומר רש"י,  ששני המאורות נבראו שווים בגובהם, בתוארם ובאורם, אח"כ כתוב את מאור הגדול…. ואת המאור הקטן… ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ו) מופיעים דברי רש"י קצת יותר בהרחבה – ברביעי חיבר שני מאורות הגדולים, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ושניהם שווים בגובהם ובתוארם ובאורם, שנאמר "ויעש אלקים את שני המארת הדלים". נכנס תחרות ביניהם, זה אומר לזה 'אני גדול ממך', וזה אומר לזה 'אני גדול ממך' ולא היה שלום ביניהם. מה עשה הקב"ה ? הקטין את האחד והגדיל את האחד, שנאמר "את המאור הגדול…. ואת המאור הקטן      מה פירוש הדבר שנכנס תחרות ביניהם ? אומר הרד"ל – תחרות, פירוש הדבר קנאה.

ישנו ביאור על פרקי דרבי אליעזר, של ר' אליהו הכהן מאיזמיר, שנקרא 'ולא עוד אלא' . הוא שואל – אני לא מבין, אם כתוב ששני המאורות רבו אחד עם השני, כל אחד אמר 'אני גדול ממך', משמע, שהמריבה היתה בין שניהם, אם ככה, למה מאשימים דוקא את הירח ? עוד הוא אומר – הרי בגמרא כתוב (מסכת חולין ס) שהלבנה קטרגה על החמה, ואמרה שאי אפשר לשתי מלכים לשמש בכתר אחד. מי אמר להם שהם שני מלכים ?

אומר ר' אליהו הכהן מאיזמיר דבר נפלא ביותר – המחלוקת שהיתה ביניהם, היתה בגלל סיבה אחת, הם ראו שהם נבראו בגודל אחד והבינו שהם עתידים לעשות איזה שהוא תפקיד בעולם, הם דנו ביניהם מי יזכה לקבל תפקיד יותר גדול. מכל מקום, הראשונה שהלכה לקטרג לקב"ה היתה הלבנה. קודם, היה ויכוח בין השמש לירח של מי המלכות גדולה יותר, אבל לא היה מישהו שילך לקטרג, ביום רביעי בשבוע בא הירח וקטרג בפני הקב"ה. מה עשה הקב"ה ? הקטין את האחד.

אומר האזנים לתורה – בא הירח ואמר – 'אין שתי מלכים משתמשים בכתר אחד', היות ואתה בורח מהכבוד, הכבוד בורח ממך. אומר הספר אזנים לתורה – אצל הקב"ה אין מלכות, אין מושג כזה. הירח אמר 'אי אפשר לשתי מלכים שישמשו בכתר אחד'… מי אמר לכם שאתם מלכים בכלל ?! יש מלך אחד והוא הקב"ה, הוא לא מתכוון בכלל לתת לכם מלוכה. אצל הקב"ה אין מושג כזה, של מלוכה, כמו שהגמרא אומרת – לא שררה אני נותן לכם, אלא עבדות אני נותן לכם. לכן, אומר האזנים לתורה – הקב"ה לא נותן מלכות ליצור מסוים, עד שהוא בודק אותו. הוא לא נתן מלכות למשה עד שהוא בדק אותו, לא נתן מלכות לדוד עד שהוא בדק אותו, וכך גם ליוסף. אומר הקב"ה – אצלי אין מלכים, אצלי יש עבדים שמשמשים.

אומר הספר צניף מלוכה רעיון גאוני – בכל יום בבריאה כתוב, 'ויהי ערב ויהי בוקר'… שים לב, בימים שלישי – רביעי – חמישי, הסיומת 'ויהי ערב ויהי בוקר', זה בפסוק אחד, הוא לא חלק מהמשך הפסוק. בימים ראשון – שני – שישי, הוא חלק מהמשך של הפסוק, והשאלה היא – למה ? למה במקומות מסוימים זה בפסוק נפרד ובמקומות מסוימים זה מופיע כהמשך הפסוק ?

הוא מביא את הפסוק (ב, ז) "וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים…"  אומר רש"י – ויפח באפיו. עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשני ברא רקיע לעליונים. בשלישי תיראה היבשה לתחתונים. ברביעי ברא מאורות לעליונים. בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק השישי לבראות בו בעליונים ובתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבּים על אלו בבריאת יום אחד.

אומר הספר צניף מלוכה רעיון נפלא – בימים ראשון, שני ושישי שנבראו דברים רוחניים מן העליונים, כתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר' כהמשך בפסוק אחד, כי דבר רוחני הוא מאחד, אין בו הפרדה. בימים שלישי וחמישי כתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר' בפסוק נפרד, משום שבימים האלה היתה בריאה של חומר וגשמיות מן התחתונים, אשר מהותם הפרדה. חומר וגשמיות גורמים לפירוד מהדברים שבקדושה, לכן כתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר' בפסוק נפרד.

א"כ, הוא שואל, ביום רביעי הרי נבראו המאורות מן העליונים, כדברי רש"י, למה כתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר' בפסוק נפרד ? אם אתה אומר שדבר שבא מהעליונים הוא מחבר ומאחד, אין בו פירוד. אם אין בו פירוד, למה 'ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי' זה לא המשך הפסוק אלא בפסוק נפרד ? ואומר – פשוט מאוד, היות וביום הזה קטרג הירח על השמש, ואמר 'אין שתי מלכים משמשים בכתר אחד', הירח יצר פירוד בעולם. אם הירח יצר פירוד בעולם, הפסוק של יום רביעי גם הוא נפרד מהפסוק עצמו.

***אם אלה הדברים בס"ד, בואו ונראה כמה וכמה יסודות במידת הקנאה שמופיעים בפרשת השבוע, נחבר אותם בע"ה לפסוקים האחרונים של פרשת וזאת הברכה:

 

אמרנו שהקנאה הראשונה בבריאה היתה קנאה של הירח בשמש – קנאה של דוממים. הקנאה הבאה שמופיעה בבריאה, היא בשעת בריאת האדם:

אומרת הגמרא (מסכת סנהדרין נט, ב)- לאחר שנברא האדם, ר' יהודה בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו…

בפרקי דרבי אליעזר, פרק י"ג, אומר המדרש – הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. משנה בפרקי אבות (פרק ד, כ"א), המדרש לומד את זה על האדם הראשון.

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה – ריבונו של עולם, מה אדם ותדעהו, אדם להבל דמה. אמר להם, מה שאתם מקלסים אותי בעליונים, הוא עושה בתחתונים. ולא עוד, אלא יכולים אתם לעמוד ולקרוא שמות לכל הבריות ?? עמדו ולא יכלו. מיד עמד אדם הראשון וקרא שמות לכל הבריות, שנאמר (ב, כ) "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה". כיון שראו מלאכי השרת את מעלתו, אמרו – אם אין אנו באים בעצה על האדם, שיחטא לפני בוראו, אין אנו יכולים בו, והיה ס"מ, השר הגדול שבשמים, וחיות ושרפים משש כנפיים, והס"מ מ – 12 כנפיים, לקח את הכת שלו, וירד וראה כל הבריות שברא הקב"ה, ולא מצא חכם להרע כנחש, שנאמר (ג, א) "והנחש היה ערום מכל חית השדה", והיתה דמותו כמן גמל, ועלה ורכב עליו, והיתה התורה צווחת ואומרת 'ס"מ, עכשיו נברא העולם, וזה עת למרוד במקום ?'. יוצא, שס"מ הלך להחטיא את אדם הראשון, והתורה היא זאת שבאה להגן על האדם הראשון. שואלים חז"ל – למה דוקא התורה באה ? ואומרים – כיון שהקב"ה ברא באדם יצר הרע, וברא לו תורה תבלין.

אם ככה, אומרים לנו חז"ל – הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם. רש"י, בפרקי אבות (ד, כא) מביא את הדברים וכותב כך – הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ויש אומרים, הקנאה שראו מלאכי השרת, שהיו צולין לו בשר ומוזגים לו יין, וראו כבודו ונתקנאו בו. התאוה זו חוה, שרצתה לאכל מהפרי של עץ הדעת, והכבוד, שעשו לו המלאכים, לפיכך גורש מגן עדן.

הרד"ל במקום, בפרקי דרבי אליעזר אומר, שהכניס הנחש קנאה באדם הראשון – כדאי לך לאכול מעץ הדעת, כי אם תאכל מהעץ 'והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע'. הוא הכניס בו קנאה… אמר לו, תדע לך שאתה תוכל להיות כמו אלוקים, אם תאכל מהפרי הזה תוכל להיות כמו הקב"ה.

ר' חיים פלאג'י בספרו 'פר אחד' (פירוש על פרקי דרבי אליעזר) אומר – הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם – כל זה נאמר על חוה. קנאה, כתוב בפרקי דרבי אליעזר, שלאחר שחוה אכלה מעץ הדעת, היא ראתה את מלאך המוות בא מולה. אמרה לעצמה – אם אני לא נותנת לאדם לאכול מעץ הדעת יהרגו אותי, כי הקב"ה אמר "ביום אכלך ממנו מות תמות". בעלי ישאר בחיים, ויעשה לו הקב"ה 'חוה' אחרת, אם ככה, אלך ואחטיא אותו. אז הקנאה שלה היא – שמא בעלה יקבל אישה אחרת. תאוה – התאוותה לאכול מעץ הדעת, שנאמר (בראשית ג, ו) "וכי תאוה הוא לעינים". כבוד – (בראשית ג, ה) "והייתם כאלקים ידעי טוב ורע".

קנאה בבהמות – (דברים כב, י) "לא תחרש בשור ובחמור יחדיו". אומר דעת הזקנים מבעלי התוספות, למה הקב"ה לא נותן לחרוש בשור ובחמור יחדיו ? לפי שהחמור איננו מעלה גרה, ואילו השור מעלה גרה ומפריס פרסה, בשעה שהשור הולך וחורש ביחד עם החמור, רואה החמור שלשור כל הזמן עולה אוכל, ואומר לעצמו 'איך יכול להיות שהשור הזה כל הזמן לועס ?! יכול להיות שבעל הבית סידר לו אוכל מהצד, ולכן הוא אוכל כל הזמן' ? והחמור לא זוכה לאכול. היות והוא לא זוכה לאכול, הוא מקנא בשור. אמר הקב"ה – אל תחרוש בשור ובחמור יחדיו, כי אתה מעורר קנאה במעשה בראשית.

הכלל, שאין לך נברא בעולם שאין בו קנאה – החי מקנא, הדומם מקנא, המלאכים מקנאים, ועל אחת כמה וכמה האדם.

הרצח הראשון בבריאה היה כאשר קין הרג את הבל. אומרת התורה (בראשית ד, ג-ה) "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד'. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע ד' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ומנחתו לא שעה…."

ישנה מחלוקת בחז"ל מי יזם את הרעיון להביא את הקרבן. בפרקי דרבי אליעזר כתוב שאדם הראשון יזם את הבאת הקרבן, שהיה בפסח. אמר להם אדם הראשון – עתידים עם ישראל לצאת ממצרים בלילה הזה, האוצרות והטללים בו נפתחים, זה יום שימורים אצל הקב"ה מששת ימי בראשית, תביאו קרבנות. קין הביא מפרי האדמה, משום שקין יצג את מצרים, ומצרים מיוצגת ע"י פשתן, כמו שכתוב ברבותינו מבארי המדרש, והבל הביא מבכורות צאנו, כי הבל נמשל לשׂה, והזוהר הקדוש אומר, שמה שהביא קין פשתן, כי הוא למד שסופי התיבות של קרבן, זה פשתן – קו"פ רי"ש בי"ת נו"נ. אומר הפרקי דרבי אליעזר – ר' יהושע בן קרחה אומר, אמר הקב"ה – אל יתערבו מנחת חוטא ומנחת זכאי, ולכן ציוה הקב"ה לא ללבוש שעטנז.

לאחר שקין רצח את הבל, אמר הקב"ה – לא תלבשו שעטנז. מה הקשר בין אחד לשני ? אומר הספר עץ יוסף בביאורו על מדרש התנחומא בפרשת חיי שרה, אברהם אבינו בהספד על שרה אמנו, אמר דרשה מצר ופשתים … גרש האמה הזאת ואת בנה…  אמרה שרה אמנו לאברהם אבינו – למה הקב"ה לא מרשה ללכת עם צמר ופשתים יחדיו ? כי צמר, זה מה שהביא הבל, וקין הביא פשתן, וכיון שקרבנו של הבל התקבל וקרבנו של קין לא התקבל, על זה קרה הרצח… אמר הקב"ה – אל תלבש שעטנז, כיון שזה מזכיר את קרבן הזכאי עם קרבן החוטא.

אמרה שרה אמנו – אם אתה רואה, שהקב"ה לא מרשה לערב שתי חוטים, אחד של חוטא ואחד של זכאי, כדי שלא יתערב מנחת חוטא ומנחת זכאי, איך אתה חושב שיגורו ביחד חוטא וזכאי ?! גרש האמה הזאת ואת בנה… ואז ראתה אותו מצחק, ומה זה מצחק ? לפי אחת הדעות, זה רצח. אם זה רצח, "אני לא רוצה אותו באזור", לכן היא דרשה לגרש אותו.

מה עשה קין להבל: (ד, ה-ח) "… ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר ד' אל קין למה חרהלך ולמה נפלו פניך… ואמר קין אל הבל אחיו..ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".

כותב הפרקי דרבי אליעזר, פרק כא– נכנסה קנאה ושנאה גדולה בלבו של קין על כך שנתרצתה מנחתו של הבל. אומר הרד"ל – ומתוך קנאה הגיע לשנאה, והשנאה מביאה לידי שפיכות דמים.

על מה שאמר קין להבל אחיו בהיותם בשדה, מביאים חז"ל במדרש שלוש דעות:

אחד אמר שהויכוח שלהם היה בענין המטלטלין והנדל"ן בעולם. קין אמר "אם אני עובד אדמה, אז האדמה שלי, הנדל"ן שלי… ואתה מתעסק עם צאן, אז כל נכסי דניידי שלך". אמר לו קין – אם הקרקע שלי, תשלם לי על הקרקע שאתה דורך בה. אמר לו הבל – אם מטלטלין שלי, בבקשה תוריד את הבגדים שעליך. על זה רבו אחד עם השני וקם קין והרג אותו.

דעה שניה שאומרים חז"ל – על עניני בית המקדש חלקו. אחרי שרבו על שייכות הקרקעות, הבל אמר לו "הכל בסדר, אבל קרקע של בית המקדש, הקרקע הזאת שייכת לי" מאיפה ידעו איפה בית המקדש ? אומרים המפרשים דבר נפלא – לאחר שגורש אדם הראשון מגן עדן, שם אותו הקב"ה בהר המוריה, ואמר לו שזה המקום שיבנה עליו בית המקדש, והרי הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה, שהמקום שבו היה המזבח מוקם, שם הקריב נח את הקרבנות שלו, שם הקריב אדם הראשון את הקרבנות שלו, שם הקריבו קין והבל את הקרבנות שלהם. שם אמר הבל לקין – מקום בית המקדש שייך לי, זה המקום שלי. אז איפה זה כתוב? ב- "ויהי בהיותם בשדה". חז"ל אומרים בפסוק – אין שדה אלא בית המקדש,

דעה שלישית בחז"ל, ר' יהודה בר עמי אמר, על חוה ראשונה היו מתדיינים. הקב"ה ברא חוה ראשונה, וכשראה אותה אדם הראשון, הוא לא רצה אותה – (בראשית רבה יח, ד) "בתחילה בראה לו ןראה אותה מלאה רירין ודם והפליגה ממנו, וחזר ובראה לו פעם שניה…." אז יש חוה ראשונה ויש חוה שניה. היות והאישה הזאת נשארה בלי שידוך, רבו קין והבל מי יקח את האישה הזאת – זו דעה אחת.

דעה רביעית, אומר המדרש (בראשית רבה, פרשה כב) – "רבי הונא אומר תאומה יתרה נולדה עם הבל, זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין…".

אם ככה מצאנו כאן, דעה אחת שהם רבו על נדל"ן, דעה שניה שהם רבו על עניני בית המקדש, והדעה השלישית שהם רבו על חוה הראשונה ורביעית שרבו על התאומה היתרה.

אומר היפה תואר במקום – על זה נאמר במשנה הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם.

הקנאה זה על חלוקת העולם, מי יקבל נדל"ן ומי יקבל מטלטלין. ר' יהושע דסכנין אמר – הכבוד, באיזה חלק יהיה בית המקדש. ר' יהודה בר-עמי אומר – המריבה היתה על תאוה. חוה או התאומה למי תהיה שייכת, לקין או להבל.

קראנו השבוע את פרשת וזאת הברכה, שם התורה עוסקת בהסתלקותו של משה רבינו. איך משה רבינו מתחנן על חייו לפני הקב"ה שישאיר אותו בחיים…

מופיע בשני מדרשים, הראשון במדרש תנחומא פרשת ואתחנן, והמדרש השני מופיע במדרש רבה בסוף פרשת וילך.

יש דבר שנקרא 'שלם במידות' – זה משה רבינו, כך אומרים לנו חז"ל.

אומר המדרש (תנחומא פרשת ואתחנן) – אומר לו הקב"ה למשה רבינו "אתה מסתלק מן העולם" . אמר משה רבינו – ריבונו של עולם תשאיר אותי בעולם. אמר לו הקב"ה – אתה לא יכול להישאר בעולם. שאל אותו משה – למה ? אמר לו – כי הגיע זמנו של יהושע למלוך ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה.  אמר משה רבינו "ריבונו של עולם, איך אתה יכול לעשות את זה לאמא שלי ?" שאל אותו הקב"ה – למה ? אמר לו משה – היא כבר קברה שני ילדים ואם גם אני ימות, ימותו על פניה שלושה ילדים. (פירוש הדבר, שיוכבד חיה עוד אחרי שאהרון נפטר, מרים נפטרה ומשה נפטר).

לשון המדרש (תנחומא פרשת ואתחנן, אות ו) – אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יֹכֶבֶד אִמִּי שֶׁהֻקְהוּ שִׁנֶּיהָ בְּחַיֶּיהָ בִּשְׁנֵי בָּנֶיהָ, יִקְהוּ עוֹד שִׁנֶּיהָ בְּמִיתָתִי. אָמַר לוֹ: כָּךְ עָלְתָה בַּמַּחְשָׁבָה וְכֵן מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. עַד עַכְשָׁו הָיָה חֶלְקְךָ לְשָׁרֵת לְפָנַי, וְעַכְשָׁו אָבַד חֶלְקְךָ וְהִגִּיעַ שָׁעָה שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידְךָ לְשָׁרֵת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, אִם מִפְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי מֵת, אֵלֵךְ וְאֶהְיֶה לוֹ תַּלְמִיד. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּךְ, לֵךְ עֲשֵׂה. עָמַד מֹשֶׁה וְהִשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְעָמַד מֹשֶׁה וְכָפַף קוֹמָתוֹ וְהֵנִיחַ יָדוֹ עַל פִּיו, וְנִתְעַלְּמוּ עֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא רָאָה אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה. וְהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה לְפִתְחוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה, וְשָׁאֲלוּ וְאָמְרוּ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן הוּא. אָמְרוּ לָהֶם, הִשְׁכִּים וְהָלַךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ בְּפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וּמֹשֶׁה עוֹמֵד. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, מֶה עָלְתָה עַל לִבְּךָ שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ עוֹמֵד וְאַתָּה יוֹשֵׁב. כֵּיוָן שֶׁתָּלָה עֵינָיו וְרָאָהוּ, מִיָּד קָרַע בְּגָדָיו וְצָעַק וּבָכָה וְאָמַר, רַבִּי רַבִּי, אָבִי אָבִי וַאֲדוֹנִי. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵין לִי רְשׁוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתְךָ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לִמְדוּ מִיְּהוֹשֻׁעַ, וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם לֵישֵׁב וְלִלְמֹד מִיְּהוֹשֻׁעַ. יָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּרֹאשׁ, וּמֹשֶׁה בִּימִינוֹ, וּבְנֵי אַהֲרֹן מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּפְנֵי מֹשֶׁה. אוֹמֵר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ, בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בַּצַּדִּיקִים, נִטְלוּ מְסוֹרוֹת חָכְמָה מִמּשֶׁה וְנִתְּנוּ לִיהוֹשֻׁעַ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה מֶה הָיָה יְהוֹשֻׁעַ דּוֹרֵשׁ. אַחַר שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל מִיְּשִׁיבָה, אָמְרוּ לְמֹשֶׁה, פָּרֵשׁ לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אָשִׁיב לָכֶם. וְהָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִכְשָׁל וְנֹפֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עַד עַכְשָׁו בִּקַּשְׁתִּי חַיִּים, וְעַכְשָׁו הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לְךָ. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה, פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים (תהלים צד, טז). מִי יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כַּעֲסִי, וּמִי יַעֲמֹד בְּמִלְחַמְתָּן שֶׁל בָּנַי, מִי יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי.

מדרש רבה בסוף פרשת וילך, לקבל צמרמורת ממה שכתוב שם – (דברים לא, יד):קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ אַרְכִי שֶׁלִּי וֶאֱהֵא חָי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָךְ, מִיָּד הִשְׁכִּים משֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר משֶׁה רַבִּי בּוֹא אֶצְלִי, יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד, יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלָה עָלֶיךָ יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְדַבֵּר עִמְּךָ, אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת, וּשְׁלֹמֹה מְפָרְשָׁהּ (שיר השירים ח, ו): כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, אַהֲבָה שֶׁאָהַב משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמַה שֶּׁקִּנֵּא משֶׁה בִּיהוֹשֻׁעַ.

בא הספר המאור שבתורה, פרשת ואתחנן, ואומר – תסביר לי, איך אתה מבין את הדבר הזה ? כשהתנבאו אלדד ומידד במחנה, בפרשת בהעלותך, בא יהושע בן-נון למשה רבינו ואומר לו "אדני משה כלאם". אומר לו משה רבינו – למה ? בגלל שהם מתנבאים ?! "ומי יתן כל עם ד' נביאים"– הלוואי שכולם יהיו נביאים ! אומרים חז"ל – על זה נאמר פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה – הלבנה קנאה בשמש, השמש לא קנאה בירח. פני משה כפני חמה – הלוואי וכולם יהיו נביאים ! הלבנה אמרה – אין שתי מלכים משמשים בכתר אחד. בא יהושע ואמר –אדני משה כלאם– מה יש נביאים חדשים ?! תכלא אותם ! משה רבינו נטול מידת הקנאה.

שואל הספר המאור שבתורה – איך יכל להיות שמשה רבינו אומר שעדיף מאה מיתות ולא קנאה אחת ?! משה רבינו, שהיה מוכן להישאר בתור ציפור בעולם, אומר עכשיו שעדיף מאה מיתות ולא קנאה אחת ?!

בספר ברכת אברהם מובא דבר נפלא – ידוע לכולם, שהקב"ה יצר את מידת הקנאה בעולם, כי העולם נזקק לה. כל מעשי החסד שעשה אברהם אבינו, הוא עשה אותם כתוצאה ממה שלמד מתיבת נח. הוא התקנא בזה שנח עשה חסד, וזכה להינצל מדור המבול "אם נח זכה לעשות חסד עם בעלי החיים ולהינצל מדור המבול, על אחת כמה וכמה העושה חסד עם בני אדם".

מידת הקנאה, אומרת הגמרא במסכת ב"ב, נבראה לדבר אחד – לקנאת סופרים תרבה חכמה. כל הבריאה כולה, הכל בא ומתעורר דרך מידת הקנאה.

אני מקריא מדרש שוחר-טוב בתהילים, מזמור לז –  "לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה" – אל יקנא לבך בחטאים, אלא ביראת ה' כל היום. אמר הקב"ה קנא לי, שאילולא הקנאה אין העולם מתקיים, לפי שאין האדם נושא אישה ובונה בית, הכל פועל באמצעות הקנאה.

בן-אדם עושה שיפוץ, למה ? כי השכן שלו עשה. בן-אדם עובר דירה, למה ? כי אח שלו עבר דירה. הכל מתנועע מדבר אחד, שאחד רואה מה השני עושה. הכל נועד לדבר אחד – לתפעל את העולם, אבל זה נועד לעוד דבר – לקנאת סופרים תרבה חכמה.

אם אתה רואה תלמיד חכם, אתה גם רוצה להיות כמוהו. אז זו המידה הראויה, שלשמה הוא נברא. כותב רבינו יונה (מסכת אבות) – ויש דרך טובה בקנאה, והיא קנאת סופרים תרבה חכמה, כי ע"י שרואה חבריו קדושים וחכמים, גם הוא חפץ להיות כמותם, ומפני הקנאה מרבה על חכמתו ומוסיף לעשות טובה וללכת בדרך הישרה, אך יותר ישבע אם בלא קנאה יחפוץ באלה. הרבה יותר טוב אם הוא לא הולך ולומד ומוסיף לימוד כי הוא ראה שהחבר שלו כזה. למה לא?

ראיתי במפרשים ששואלים על רבינו יונה – אם הוא מקנא בחברו שהוא תלמיד חכם עצום, הוא ירצה להיות כמוהו, אבל מה יקרה אם התלמיד החכם הזה יעזוב את הישיבה ? לא יהיה לו במי לקנא והוא יתחיל להוריד בלימוד. אומר רבינו יונה – זו קנאה חיובית, אבל עדיף אם זה לא היה קורה, אם אדם היה מגיע מעצמו לזה.

משה רבינו קינא את הקנאה החיובית, כשהוא ראה שיהושע מקבל נבואה והוא לא, הוא אמר "אני רוצה נבואה" – זו קנאת סופרים אמיתית ! אומר הברכת אברהם – הרי רבינו יונה אומר שעדיף שלא תהיה קנאה כזאת, שאדם יגיע לזה לבד. אמר משה רבינו "אם אני מרגיש מידה כזאת של קנאה, חסר לי בשלימות להבנת התורה" .

כי אמרנו שהמידות הן הבונות את האדם, אז נכון שקנאת סופרים תרבה חכמה, אבל אומר לך רבינו יונה, שיותר טוב שהיית מגיע ללימוד הזה גם בלי קנאת סופרים.

אם אלה הדברים, למדנו יסוד אחד:

בסוף פרשת וזאת הברכה קראנו על פטירת משה רבינו. למה משה רבינו הסכים להיפטר מהעולם ? כי הקב"ה הראה למשה רבינו שיהושע מקבל נבואה והוא לא, אמר משה רבינו "אני רוצה להסתלק מהעולם. לא רוצה להיות כאן עם מידת הקנאה".

בפרשת בראשית כל העולם מתופעל ע"י מידת הקנאה – השמש והירח, אדם הראשון והמלאכים, חוה מתקנאה באדם הראשון, קין והבל.

אם אלה הדברים, נוכל להיפרד מהמועדים ברעיון נפלא ביותר:

אומר הכלי יקר – למה מצות הקהל היא בחג הסוכות ולא בפסח ? כיון שבחג הסוכות עולים רוב עם ישראל לירושלים, כי זה המועד האחרון להבאת הקרבנות.

אומר הכלי יקר – בחג הסוכות אנו נוטלים ארבעה מינים, שמסמלים את כל המינים שישנם בעם ישראל. האתרוג מסמל את מי שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, הלולב מסמל את מי שיש בו תורה, ההדסים מסמלים את מי שיש בו מצוות והערבות מסמלות את מי שאין בו לא מצוות ולא תורה.

אין לך חג שמאגד את עם ישראל כמו חג הסוכות. זה חג שאין בו קנאה, למה ? כולם יושבים בדירת ארעי, יושבים על כיסאות פלסטיק, הכל חד-פעמי…  כולם שווים. אף אחד לא מקנא בשני, זה הזמן המתאים ביותר להקהיל את כולם, אנשים, נשים וטף.

שלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות – פסח כנגד אברהם, שבועות כנגד יצחק וסוכות כנגד יעקב. זה גם כנגד שלושת המידות שמוציאות את האדם מן העולם – הקנאה, התאוה והכבוד. הקנאה שייכת לחג הסוכות, חג הסוכות נלחם כנגד מידת הקנאה ועוקר אותה מישראל.

בלעם, שהיה לו את כל שלושת המידות האלה, כמו שאומרת המשנה באבות, רצה לבטל את שלושת הרגלים, כי שלושת הרגלים נותנים לעם ישראל כוחות לבטל את שלושת המידות האלה – קנאה, תאוה וכבוד. אם הוא רוצה להחדיר בהם את העין רעה שלו, את הנפש שפלה שלו ואת הרוח גבוהה שלו, הוא מעוניין לבטל דוקא את המועדים.

עכשיו נוכל להבין דבר נפלא. אמנם אנחנו יוצאים עכשיו מן המועדים, מה אנחנו עושים כדי להתמודד עם השנה הבאה עלינו לטובה ?

ראיתי רעיון מאוד יפה, שמסביר את הדבר: הקב"ה נתן לנו ארבעה מינים, עד שלשום החזקנו אותם בידיים. לוקחים את ארבעת המינים שמסמלים את עם ישראל כפי שאמרנו קודם.

נפרדנו מהחג, אם תוציאו עכשיו את ארבעת המינים ותשימו אותם במרפסת, בחדר,  איפה שאתם רוצים… תראו שהערבות, בעוד יומיים הם פשוט מתפוררים, ההדסים, ייקח להם חודש עד שיתפוררו, הלולב, ייקח לו בערך חצי שנה עד שהוא יתייבש ויעלה עובש. האתרוג, תשימו אותו בקופסה, אתם תראו שעד שנה הבאה הוא ישאר, אולי יצטמק טיפה.

ככל שיש לך יותר תורה ומצוות, אתה מחזיק יותר מעמד. אחד שאין לו תורה ומצוות, יומיים אחרי החג הוא שכח הכל, אין לו שום דבר. אחד שיש לו מצוות, יחזיק עוד שבועיים.. אחד שיש לו תורה ומצוות, יחזיק עד שנה הבאה, אולי קצת מצומק יותר, אבל יחזיק מעמד הרבה זמן.

יזכנו הקב"ה, שניקח את ארבעת המינים, ניקח מהם את המידות לתורה ולמצוות, עד שנזכה בקרוב ממש לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן ואמן !!! (הדברים נלקחו משיעורו של הרב ברוך רוזנבלום שליט"א לפרשת בראשית).