הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
לאחר שמסיימים לתת את התרומות והמעשרות, מתוודים ואומרים "ואמרת לפני ה' אלוקיך וגו' לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" (פרק כו פס' יג) וכתב רש"י "ולא שכחתי – מלברכך על הפרשת מעשרות". ורבים נתחבטו בהבנת דברי רש"י שהרי קיימא לן שברכת המצוות [מלבד ברכת התורה וברכת המזון] היא מדרבנן (ברכות טו א) והיאך מתוודה האדם מן התורה על כך שלא ביטל מצווה דרבנן [יעויין גור אריה רא"ם, ובמפרשים].
כתב הרמב"ן (ספר המצוות עשה ה) "ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם (דברים יא יג) מצוות עשה שתהיה כל עבודתנו לקל יתעלה בכל לבבנו, כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלי כונה". כלומר, שבכל המצוות מלבד הכוונה לשם המצווה המסוימת אותה מקיימים, ישנה כוונה נוספת שהיא מצוות עשה מן התורה – לכוון שעושים את המצווה משום ציווי ה'.
ומטעם זה ביאר הריטב"א (פסחים ז ב ד"ה כל) מדוע יש לברך דווקא קודם עשיית המצווה ולא לאחריה, משום שעיקר תקנת ברכת המצוות הוא כדי שיהא ניכר שכונתו לשם מצוה, וכדי שיתקדש תחילה בברכה וידע שעושה אותה מפני מצות השי"ת, וממילא צריך להקדים ידיעה זו קודם המצוה. וכעין זה כתבו בתוס' (שם ז א ד"ה בלבער) שטעם ברכת המילה הוא, כדי להודיע שעושה המצוה לשם הקב"ה ולא לדבר אחר.
אלא שיש להקשות, שכיון שיש מצוה מן התורה לידע שעושה המצוה לשמו יתברך, וידיעה זו נעשית ע"י הברכה, היאך זה מתיישב עם מה שמצינו שתפלות וברכות המצוות והנהנין אנשי כנסת הגדולה תקנום, וכי אפשר לומר שמשה רבנו והזקנים והנביאים שלאחריו עד אנשי כנסת הגדולה לא התפללו ולא כיוונו מצוותיהם לשם הקב"ה עד שבאו אנשי כנה"ג ותיקנו לברך קודם המצווה.
וביאר בזה המבי"ט (שער היסודות לח) "וגם דורות הראשונים הקודמים לאנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח כל הברכות, היו שומרים ענין כוונת כל ברכה וברכה בדברים ההכרחיים לה כברית ותורה וחיים ומזון בברכת המזון, גם כי לא יהיה הנוסח שסדרו לנו אחר כך אנשי כנסת הגדולה, והיו מברכין קודם שיהנו מן העוה"ז כעין מה שהיו נהנים ממנו, שהיו מברכין על הלחם ברוך שברא לנו מזון זה, ועל פרי עץ או אדמה ברוא שברא לנו פרי זה לאכול". כלומר, אף קודם אנשי כנה"ג היו מברכים לקב"ה ומגלים בכך שעושים את כל המצוות משום ציווי ה', אלא שצורת הברכה נתקנה על ידי אנשי כנה"ג.
העולה מן הדברים – מן התורה יש חיוב לזכור שעשיית המצוות היא רצון ה', ומן הטעם הזה תקנו חז"ל את ברכת המצוות, שיאמר האדם בפיו שמעשה המצווה הוא משום ציווי הקב"ה, ובכך ביארו הראשונים מדוע תקנו חז"ל את הברכה דווקא קודם עשייתה, כדי שבזמן עשייתה ידע האדם שעושה את המצווה לשמו יתברך, וכל מה שברכת המצוות היא מדרבנן, זהו רק בצורת הקיום של חיוב זה, שלא יכול כל אדם לומר זאת בלשונו שלו, אלא ישנה מטבע של ברכה שתקנו חכמים, אך יסוד החיוב הינו מן התורה.
ועתה נשוב לבאר דברי רש"י, שהנה מתוודה האדם שבזמן קיום הפרשת מעשרות "לא שכחתי" ופשטות הכוונה – לא קיימתי את מצוות ביעור מעשרות במצב של שכחת ה' – שזהו כאמור, איסור מדאורייתא. אלא שלאחר שאנשי כנה"ג תיקנו שלא נשכח את הקב"ה בקיום המצוות ע"י הברכה שקודם המצוה, נמצא, שמי שאינו מברך קודם המצווה עובר באיסור תורה שלא זכר את הקב"ה בזמן קיום המצוה. וזהו שכתב רש"י "לא שכחתי מלברכך" שאין הכוונה שמתוודה האדם שלא בירך וביטל את הברכה שתיקנו חכמים, אלא שלא קיים את המצווה בשכחת הקב"ה שהיא מצווה מדאורייתא, אלא שהצורה לזכור שמקיימים את המצווה לשם ה', היא על ידי הברכה.