הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
"כי תצא למלחמה על אויביך וגו' וראית בשביה אשת יפת תואר וגו' ולקחת לך לאשה" (פרק כא פס' י – יא) ופירש רש"י "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור", והדברים תמוהים, מאימתי אנו אמורים לוותר ליצר ולהתיר האַסור, במקום ללחום כנגדו.
והנה, ידועים דברי ה"אור החיים", שבדרך רמז תתבאר פרשה זה של יציאה למלחמה – על בואו של האדם לעולם הזה להלחם ביצרו. וממילא כדי להבין כיצד מצווה התורה להלחם ביצר, יש להקדים ולבאר את צורת המלחמה באויב.
האדמו"ר מגור ה"בית ישראל", ביאר על פי המהלך הטבעי, את ההבדל בין הניצחון שהיה לעם ישראל במלחמת ששת הימים, לתבוסה שנחל הצבא במלחמת יום הכיפורים. ואמר שהחילוק הוא על פי מש"כ בפסוק שלפנינו "כי תצא למלחמה וגו' ונתנו", ואילו בפרשת בהעלותך (במדבר י ט) כתוב "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם". והקשה, מדוע כאן תכף כאשר יוצאים למלחמה גוברים על האויב, וכלשון הפסוק "ונתנו ה' אלוקיך בידך", ואילו בפרשת בהעלותך צריכים הרבה השתדלות "והרעתם בחצצרות וכו'" עד שזוכים ל"ונושעתם" [ויעויין ב"שם משמואל" מה שביאר בזה]. וביאר, שמלחמה שבה צד אחד יוצא מחוץ לארצו, להלחם עם האויב המאיים עליו מבחוץ, הוא נמצא בעמדת פתיחה עם עליונות, ויכול לנצח בקלות. אולם, אם הצבא מותקף בתוך ארצו, ובא להגן על עצמו, והמלחמה מתנהלת בתוך שטח המדינה, שם המצב הוא נחות, ויד האויב המתקיף על העליונה.
ולכן בפרשתינו שהפסוק מדבר על "כי תצא למלחמה", הנצחון מיידי, וכלשון הפסוק "ונתנו ה' אלקיך בידך", אבל בפרשת בהעלותך דהפסוק מדבר על המלחמה המתנהלת בתוך הארץ, וכלשון הפסוק "וכי תבואו מלחמה באצרכם", שם זקוקים להרבה השתדלות ולהרבה תפילות עד שזוכים ל"ונושעתם מאויביכם".
במלחמת ששת הימים, עם ישראל יצא מחוץ לארצו להלחם באויבים שסבבוהו, לכן הניצחון בעזרתו יתברך היה מהיר. משא"כ במלחמת יום הכיפורים, שהאויב חדר לארצנו והתקיף אותנו, והמלחמה היתה בבחינת "וכי תבואו מלחמה באצרכם", היינו זקוקים להשתדלות רבה, ורק לאחר רחמים רבים זכינו לישועה.
והנה, לפי דרכו של האור החיים דהמלחמה האמורה כאן, מרמזת על מלחמת היצר, עלינו ללמוד, שהדרך לנצח את היצר הרע בכלל ובעריות בפרט היא, שלא לחכות עד שהוא יתקיף אותנו ואז להלחם בו, אלא עוד קודם שבא לברוח מן הניסיון ולא להיכנס להתגוששות עמו, ועל ידי כך מובטחים אנו שננצח את היצר, לפי שלאחר שהיצר כבר מצא את משכנו בתוך האדם, צריך מאמצים מרובים כדי לגרשו, וכולה האי ואולי.
שכך שנינו (בב"ב נז ב) שהעובר בנהר בשעה שהנשים מכבסות שם, אם יכול ללכת בדרך אחרת, אע"פ שלא הסתכל בהן רשע לפי שהביא עצמו לידי נסיון, וכן שנינו (ע"ז יז א) ששניים מרבותינו עמדו בפני שתי דרכים, האחת עוברת על פתח בית עבודה זרה והשניה במקום פריצות, ודנו באיזו עדיף ללכת. ולמד מכאן החזון איש (אמונה ובטחון ד ט) שאילו היתה דרך שלישית היו אסורים ללכת באחת משתי הדרכים (כמוכח בתוס' שם), והן הן דברי הגמ' (סנהדרין קז א) "לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון, ונכשל" (ויעויין שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ כא).
ונשוב לקושיא בה פתחנו, היאך התירה התורה אשת יפת תואר, ולא ציוותה להיאבק ביצר ולנצחו. לפי שעיקר מלחמתנו ביצר היא על ידי הימנעות מן הכניסה לניסיון, ובשעת המלחמה שהתורה מחייבת את הלוחמים להיכנס לתוך האויב ולהיתקל ביצר, במקום כזה אין האדם יכול כ"כ לעמוד בניסיון, ובמקום זה אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמבואר במדרש (שמו"ר לד א) "אין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו, לא בא על האדם אלא לפי כוחו" ולכך יש להתיר את יפת התואר, שאם לא כן ישאנה באיסור, לפי שלא היה ביד האדם את האפשרות למנוע את הניסיון מתחילתו.