"ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך"

כמו שכבר אמרנו בעבר, פרשיות השבוע אינם סיפור היסטוריה על דברים שקרו בעבר או הוראות כלליות על מה מותר, ומה אסור, מתי, ואיך.. אלא הרבה מעבר. פרשיות השבוע קשורות ישירות לתקופה העכשווית בה הן נאמרות, ומתוות לנו את הדרך הנכונה ללכת בה היום ועכשיו.  לפני שבועיים אמרה לנו התורה בפרשת שופטים (ט"ז, י"ח): "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך",  והסברנו שהמדובר בין השאר בשמירה על שערי הגוף העיניים הפה האוזניים, יש לשמור שלא יכנסו בשערים דברים אסורים וכמו כן שגם לא יצאו דברים, כמו למשל דיבורים אסורים של לשון הרע מהפה. לאחר שדאגנו לשערי הגוף, באה התורה בשבוע שעבר ואמרה לנו שעכשיו צריך לצאת מהאדישות ולצאת למלחמה על אויבינו המושבע היצר הרע "ִכי תצא למלחמה על אויבך" (כ"א, י). בפרשת כי תבוא השבוע התורה אומרת לנו, עכשיו כשאנחנו ממש לפני ראש השנה, "כי תבוא …. ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (כ"ו, א-ב), נבוא לפני אבינו שבשמים ונביא איתנו מראשית פרי האדמה, שהיא הראשית של המעשים שלנו על פני האדמה, שכן זוהי מהות האדם ותפקידו על פני האדמה להביא את ראשית מעשיו ותוצאות מעשיו הטובים  לאבינו שבשמים. על כך נאמר בפרשת משפטים "ולא יראו פני ריקם" (שמות, משפטים,כ"ג,ט"ו).  כאשר נעמוד לפני אבינו שבשמים ביום הדין עלינו לבוא בידיים מלאות במצוות, ועדיין נותרו לנו מספר ימים למצוות ולמעשים הטובים ובמיוחד לאסוף את הביכורים שלנו, ולהקדיש לאבא שבשמים את המחשבה הראשונה בכל מעשה שאנחנו עושים כמו שאנחנו קמים בבוקר ולפני הכל, דבר ראשון מודים לאבינו שבשמים  "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". ולפני שאנו אוכלים או מתחילים בפעילותינו היום יומית קודם כל מתפללים, כי בך אבינו שבשמים אנחנו דבקים ודבר ראשון אנחנו לך מקדשים . ומקיימים :ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלוקיך" – אנחנו שמחים בטוב לא מחמת הטוב עצמו שהוא מנת חלקנו, אלא משום היות שאת הטוב הזה מקבלים אנו מאיתו יתברך. כאשר אנחנו יוצאים למלחמה ביצר הרע ובאים עם ראשית פרי האדמה, אזי גם בעזרת השם נזכה  לברכה הנפלאה "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (כ"ח,ו). כאשר אנחנו בסביבה הטבעית שלנו יותר קל לנו לצאת להילחם  ביצר הרע ולבוא עם ראשית פרי מעשנו אל אבינו שבשמים, אבל כאשר אנחנו יוצאים מהמסגרת לה אנחנו רגילים ובמיוחד כאשר אנחנו הולכים למקומות זרים ורחוקים אז נמדדת היציאה והביאה בקנה מידה שונה לחלוטין. (הרב המבורגר שליט"א, "כצפיחית בדבש").

"וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה" – עם חביב (אונקלוס) – סיפור – רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל, מבוני היהדות באמריקה, היה מגדולי מכניסי האורחים. באחד הימים חלתה בתו בדיפטריה. הרופא קבע שמצבה מסוכן, וציווה להחישה מיד לבית החולים. האם ישבה יומם ולילה ליד מיטת בתה המרחפת בין חיים למוות, התפללה וקראה פרקי תהלים לרפואתה. ביום חמישי אחר הצהריים, אמר רבי יעקב יוסף לאשתו: "ברצוני שתלכי הביתה להכין את השבת עבור אורחינו, כפי שאנו נוהגים בכל שבת. רצוני כי לא יחסר דבר. אני מקווה שזכות השבת ומצות הכנסת אורחים תעמוד לנו, והקב"ה יקבל את תפילותינו, ובתנו תבריא". אשתו לא התווכחה והלכה למלא בקשתו. במשך כל השבת לא הראה רבי יעקב יוסף שום סימני חרדה. הבית היה מלא אורחים, ארוחות השבת החמות הוגשו, ובעל הבית זימר זמירות שבת ואמר דברי תורה. אך קרובי המשפחה לא היו שותפים לביטחונו. אחותו עמדה על המשמר ברחוב, מחשש שהחדשות הטראגיות תגענה בכל רגע. בשבת בבוקר הגיע מברק ובו החדשות המרות. דודתה של החולה מיהרה לקבלו לידה. במשך כל השבת בכו כולם. הם החליטו להביא את הבשורה המרה לידיעת ההורים רק לאחר ההבדלה. כשסיים רבי יעקב יוסף את ההבדלה, לפני שהספיקה הדודה לספר את הידיעה הנוראה, מיהר הדוור להיכנס הביתה עם מברק המבשר: "אסתר הרמן בחיים ויצאה מכלל סכנה". המברק שהגיע בבוקר, נשלח עקב טעות זיהוי שנעשתה ע"י הנהלת ביה"ח. ילדה אחרת מחדרה של אסתר הייתה הקרבן. כשנודע להורים מה התרחש בבוקר יום השבת, אמר רבי יעקב יוסף לאשתו: "הרואה את? השבת והכנסת האורחים מגנים עלינו".

"כי עמך הסליחה למען תיורא" (תהלים קל) – סליחות – במוצאי שבת נתחיל לומר 'סליחות' (בני עדות המזרח החלו בתחילת חודש אלול). מאות בשנים שופכים ישראל בימי הרחמים והסליחות שיח לבם בפיוטי קודש אלו. פיוטים אלו, בצירוף החרטה ופסוקי התחנונים, מהווים את סדר הסליחות, בו מבקשים אנו את סליחת ה' על עוונותינו. מקור בקשת הסליחות תחילתו מימות משה רבינו, אותו לימד ה' את דרכי הסליחה, שכשיזכירו ישראל לפניו י"ג מידות של רחמים – אין תפילתם חוזרת ריקם. ושנינו בתנא דבי אליהו (זוטא פכ"ג): 'יענך ה' ביום צרה', כי היה דוד יודע שעתיד ביהמ"ק להיחרב, והקרבנות יהיו בטלים בעוונות ישראל, והיה דוד מצטער על ישראל – במה תהא כפרה לעוונותיהם, ואמר הקב"ה לדוד: בשעה שהצרות באות על ישראל בעוונותיהם, יעמדו לפני יחד באגודה אחת ויתוודו על עוונותיהם לפני, ויאמרו סדר סליחה, ואני אענה אותם. ובמה גילה הקב"ה זאת, אמר ר' יוחנן בפסוק (שמות לד): 'ויעבור ה' על פניו ויקרא' וגו'. מלמד שירד הקב"ה מן הערפל כשליח ציבור שנתעטף בטליתו ועובר לפני התיבה, וגילה למשה סדר סליחה. א"ל הקב"ה למשה: אם יהיה ת"ח בדור שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתו, אל יזוח דעתו עליו מלהתפלל על ישראל – שיתגאה ויחדל לירד לפני התיבה להתפלל – אלא יסתכל בי, שלא היה שום שיתוף עמי במעשה בראשית, וירדתי וגיליתי סדר סליחה למשה, וממני ילמדו כל באי עולם, וכל מי שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתן, וכשהוא מוציא אותן אני נותן לו שכר טוב, ובשעה שישראל מתקבצין ועומדין לפני באגודה אחת, ואומרים לפני סדר סליחה – אני אענה אותם. שנאמר: 'ה' הושיעה המלך יעננו ביום..' (מבוא הסליחות המפורש).

התחלת אמירת הסליחות במוצ"ש – איתא בגמרא (שבת קיט): "כל האומר 'ויכולו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". וידועה אמרת העולם שבפני שותף אין נועלין את הדלת. ולכן, מיד במוצאי שבת מבקשים אנו משותפנו – הקב"ה: אנא אל תסגור לנו את דלתות התפילה, אלא הארך לנו את השותפות כדי שנוכל לבקש מלפניך. וזהו כוונת הפייטן "במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה" – בצאת השבת בדווקא מקדמים אנו את פניך – כי זה עתה היינו כביכול שותפים, ולכן עתה בכוחנו לבקש "הט אזנך ממרום יושב תהלה", ולא תסגור בעדנו את השער, אלא תשמע לקול הרנה והתפלה (בשם מהרי"ד מבעלזא) (הסליחות המפורש).

הקדמת אמירת הסליחות במוצ"ש – כתב ה"שם משמואל": האדם שחטא ונעקר מכלל ישראל – איך יכול לבוא לתשובה, כי הוא רחוק מאוד. אך מחמת הרצון והחשק של האדם לשוב לשורשו כמקדם, עי"ז הוא יכול לבוא לתשובה. אך לזה הרצון קשה מאד לבוא. אך בשבת, שהוא עת רצון, ובפרט במנחה, שהיא רעוא דרעווין, נפתח הרצון העליון למעלה, וכמים פנים אל פנים, כן נפתח אצל האדם רצון ותשובה לבוראו, ע"כ שבת הוא זמן תשובה; ולכן מנהג החסידים שמקדימין הסליחות במוצש"ק תיכף אחר חצות לילה, כי כל מה שיכולין לקרב לשבת – טוב יותר, מחמת שאז היא ימי רחמים ורצון ושעת תשובה (הסליחות המפורש).

לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים – אמרו חז"ל (ויקר"א פ' ל"ד י): "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני, עושה העני עם בעה"ב. וכמו כן אצל הקב"ה, שכל רצונו להיטיב לברואיו, יותר ממה שישראל רוצים לקבל חסדו. וכשישראל מקבלים טובתו של מקום, כביכול עושים חסד אתו ית', וכל הצדקה שאנו מקבלים היא לך, ה'. אך לנו בושת הפנים, אנו מקבלים נהמא דכסופא ומתנת חנם, מה שאין אנו כדאים (בית אברהם) (הסליחות המפורש).

משאלתם של ששת היתומים – סיפור מרגש – באחת ממדינות ארה"ב חי לו גביר, נדבן ידוע, שלא היה משיב את פני איש ריקם. ברם, כנהוג אצל גבירים שכאלו, אין נותנים לכולם אלא סכום שאינו גבוה במיוחד. עשרות נצרכים מתדפקים מידי יום על דלת המשרד, והנדיב מעניק לכולם שטרות כמנין ח"י דולר…

גם אחד מראשי הישיבות שקיבל את כתובתו של אותו נדיב, המתין מעבר לדלת לשכתו. תקוה קלושה נצנצה בו, שמא יעניק לו הגביר מתת מרובה יותר. וראה זה פלא! כשנכנס ראש הישיבה, אחז הגביר בידו את 18 הדולרים על מנת לתתם לו, אולם אך פתח ראש הישיבה בדבריו, והחל לומר כי הוא עומד בראשות ישיבה גדולה בארץ הקודש – נפערו עיניו של הגביר בחיבה ובערנות. הוא הניח מידיו את הדולרים, והחל מתעניין בגודלה של הישיבה, במניין הבחורים החובשים את ספסליה ובמסכתות הנלמדות בין כתליה. לכשבא על סיפוקו, רשם המחאה על סכום גבוה, הניחה בחום בידו של ראש הישיבה ונפרד ממנו לשלום. ראש הישיבה עשה את דרכו החוצה, כשליבו נותן שבח והודיה לה',

ולתקופת השנה, כאשר ערך שוב את מסע המגבית בארה"ב, סר בשנית אל מעונו של הגביר. גם עתה קיווה שהגביר יבדילנו לטובה משאר הנצרכים והגבאים, ויתרום סכום מכובד. ואכן, גם באותה פעם חזר המחזה על עצמו. הגביר אמנם לא זכר את ראש הישיבה מן השנה שעברה, אולם הוא התעניין שוב בפרטי הישיבה ורשם בשנית סך גבוה במיוחד. כך חזר הדבר ונשנה גם בשנה השלישית, וראש הישיבה חש שאינו יכול להתאפק יותר. "יאמר לי כבודו" שח בנועם, "הלא הוא מעניק לכל מטרה וענין סכום של ח"י דולרים, מדוע אפוא זכיתי אני להיבדל לטובה ולקבל סכום עצום מידי שנה לישיבה שאני עומד בראשה?" וכה השיבו הגביר, בהפליגו עשרות שנים לאחור, אל מחוזות ילדותו:

"נער הייתי, ואת אבי לא הכרתי מעודי, כי בעודי ילד קטן – הסתלק לבית עולמו. נותרנו שנינו, אמי ואני, בודדים וגלמודים בעיירה נידחת בפלך וילנא. כך חלפו ימים ושנים, ובהגיעי לגיל שלוש עשרה – שלחתני אמי אל הישיבה בוילנא. היא התגברה על הרגשות הרחימאיים שבקרבה, ובגרון חנוק מבכי נפרדה ממני. הגעתי לוילנא והתיישבתי בבית המדרש, בודד וגלמוד, מבוייש, ותחת שחיי אחוזה גמרא גדולה ובלויה, גמרתו של אבי ז"ל. ישבתי ולמדתי שעה, שעתיים ושלוש, והרעב החל להציק לי. את מעט הצידה ששלחה אמי עמי – כיליתי בעודי בדרך, ובטני הציקה לי. השמש כבר שקעה, לא נותרה בידי ברירה. פניתי לאחד היושבים בשאלה, כשפני סמוקות מבושה: 'היכן אוכלים הבחורים?', והלה השיבני בקורטוב תמיהה: 'וכי אינך יודע? אוכלים 'טעג'!'. עד מהרה התברר לי, כי הישיבה אינה מעמידה חדר אוכל לרשות הבחורים, בעלי הבתים שבוילנא מנדבים מפת לחמם על מנת להאכיל את בחורי הישיבה – והבחורים אוכלים 'טעג', כלומר 'ימים'. כל יום – בבית אחר!. ניגשתי אל האחראי על שיבוץ הבחורים בבתיהם של אנשי וילנא, והצגתי את עצמי, ממתין בסבלנות לשמוע היכן אסעד הערב. "האחראי העיף מבט בפנקסו והמהם: 'רק כתובת אחת נותרה פנויה הערב, מדובר באשה אלמנה עניה מרודה, המתגוררת בסמוך לבית המדרש, ולה ששה יתומים. שמחה היא להאכיל ולהשקות בחור ישיבה, אך את זאת אבקש ממך' וכאן הונמך קולו, 'אל נא תהין לבקש תוספת אוכל וכדומה! עליך לדעת כי כל פירור אוכל שייכנס לפיך – ייחסך מפיו של אחד היתומים האומללים. בתיאבון!' פטרני לשלום.

"באותה שעה רציתי לקום ולברוח חזרה הביתה! גם כך לא הייתי תלמיד מבריק במיוחד, ודברי הגמרא מעולם לא חדרו למוחי בבת אחת. גם כך הייתי מלא וגדוש בגעגועים הביתה, אל אמא הבודדה, וכאשר הבנתי שאפילו ארוחה מסודרת לא אוכל למצוא בין כותלי הישיבה – כשל כוח סבלי. הרגשתי כי כל הקשיים שבעולם נערמים אל מולי בבת אחת, וכי איני יכול עוד. הרהרתי בעצב במצבי העגום, ולבסוף החלטתי, כי אמנם אסעד הערב בביתה של האלמנה, אולם רק הערב! מחר כבר לא אהיה כאן! מחר כבר אעלה אל הרכבת ואשוב הביתה אל אמא האהובה… .

הדרך לביתה של האלמנה האומללה ארכה לי כמחצית השעה – למרות שרק כמה עשרות צעדים הפרידו בין בית המדרש לבית האלמנה. הלכתי ושבתי חזרה על עקבותיי, הלכתי וחזרתי, ולא מסוגל הייתי להיכנס אל הבית פנימה ולהתיישב אל השולחן. הלא אני עצמי – יתום הייתי מעודי, ואת הרעב ממנו סובל יתום הכרתי מקרוב ממש… כיצד יכול הייתי לפסוע בשלוה ולסעוד מפיתם של יתומים?! "אלא מאי? בסופו של דבר הכריעני הרעב, והקשתי חלושות על הדלת הרעועה. "הדלת נפתחה לרווחה, ובעדה הציצו שישה ראשים, שישה יתומים, עיניהם בוערות ופניהם מאירות… 'מי בא אלינו'? נשמע קולה של האלמנה בחדווה, והיתומים השיבו בעליצות כמקהלת לוויים: "דער תלמיד חוכם, דער תלמיד חוכם!" 'נו נו תיכנס כבר, תלמיד חוכם!' דחקו בי הזאטוטים, וידיהם הקטנות משכו אותי פנימה. אח, אילולי היו אוחזים בי – כי אז הייתי נמלט על נפשי כלעומת שבאתי, נוכח המחזה המחריד שנגלה לעיני. "על השולחן הרעוע עמדו שבע צלחות, על שש מהן מונחות מנות אוכל, והשביעית – ריקה… וטרם היה בידי סיפק להתבונן כה וכה, נשמע קולה של האלמנה: 'קינדערלאך, של מי הצלחת הריקה?,, והללו משיבים במקהלה: 'של התלמיד חוכם!' "וטרם הבנתי מה אמור 'תלמיד חוכם' בן שלוש עשרה לעשות עם צלחת ריקה – כבר הושיבוני הללו אל השולחן. והאם שאלה: 'נו, קינדערלאך, מה עלינו לעשות?', ואז, כמו לפי אות מוסכם מראש – הרפו ממני ששת היתומים, וכל אחד אחז בצלחתו והעביר חלק ממנתו אל צלחתי". הגביר בכה כתינוק. "המבין אתה מה פירוש הדבר? שישה יתומים רעבים מעבירים בחדווה בלתי נתפסת אוכל – מצלחתם לצלחתו של 'תלמיד חוכם"'. "אך בכך לא תם המחזה. הקטנטנים הללו סובבו את כסאי ולא הניחו לי, עד שלא ראוני אוכל לשובע נפשי". '"תלמיד חוכם, מהמלפפון שלי עוד לא אכלת!' תבע אחד, 'ומה עם הקציצה שלי, תלמיד חוכם?' החזיק אחריו השני, וכן על זו הדרך. "ולא נתקררה דעתם עד ששבעתי מכל המטעמים שהערימו על צלחתי. עד שלא ראה כל אחד מהם בעיניו, כי אכלתי ממנת חלקו – לא נרגעו היתומים העניים ולא התיישבו לאכול אף הם.

ולאחר ששבעתי וברכתי, ואף הודיתי בכל לבי לאלמנה טובת הלב ולילדיה הנעימים, פנתה האם לילדיה ואמרה: 'נו, קינדערלאך, התלמיד חוכם רוצה ללכת, מה תבקשו ממנו?" הגביר הניח ידו על ליבו ועיניו טרם יבשו. "אני מבטיחך" שח באוזני היושב מולו, "באותם רגעים מוכן הייתי למלא כל בקשה שבעולם! כריתי אוזני לשמוע מה יבקשו היתומים העניים טהורי הלב וטובי העין". "והילדים הטהורים ביקשו כך: 'תלמיד חוכם, תברך אותנו שנזכה לגדול בתורה!"'. קולו של הגביר התלעלע וכתפיו רטטו בבכי בלתי נשלט. "שנזכה לגדול בתורה" חזר בקול מלא ערגה על אותה בקשת נצח מופלאה שנישאה באוזניו לפני עשורים רבים – ומאז היא מצטלצלת במוחו ובליבו… לבסוף נרגע, מחה דמעותיו, העלה בת שחוק על שפתיו וסיים בלחש: "הלא תבין, כי אותה מחצית שעה שעשיתי במחיצתם של אותם יתומים אוהבי תורה, החדירה בעצמותי ובנשמתי להבת אש של אהבת תורה שאינה יודעת שובע, מאז ועד היום".

"כמובן שאת הישיבה לא עזבתי, לא ביום המחרת ולא בימים שלאחר מכן. נשארתי דבוק אל הסטנדר והגמרא, כשבליבי בוערת אהבת התורה ובאוזני מצטלצלת בקשתם של היתומים: 'שנזכה לגדול בתורה!' אח, היו אלו ימים…". "אילו הייתי נשאר בישיבה – לבטח הייתי צומח להיות תלמיד חכם חשוב" ספק הגביר כפיו בצער, "אלא שבדיוק באותה שנה פרצה המלחמה, ונאלצתי לנוס על נפשי. כך התגלגלתי לארה"ב בלית ברירה, וכדי לחיות ולהתקיים, שלחתי ידי בעסקים". ”ברם!" נפנף הגביר באצבעו "את אהבת התורה שהחדירו בי אותם יתומים – לא ייקח ממני איש לעולם! לעולם"… (דרך עץ החיים) (הרב חנניה צ'ולק לפרשת כי תבוא תשע"ו).