בראייה היסטורית – מחבבים את ציון – פרק ב'

מבשרי הציונות הדתיים – הרב אלקלעי והרב קלישר היו הבסיס הרעיוני לעלייה הדתית שנים מאוחר יותר. ברוב הנושאים שלושת המבשרים (הרבנים לעיל ומשה הס המשכיל) לא הצליחו בדבר ממה שחלמו עליו, אולם הם היו הבסיס לעתיד לבוא. מתנגדים רבים קמו לשלושת המבשרים. המתנגדים העיקריים היו היהודים שהחלו להשתלב בחיי הנכרים באירופה – "היהודים המשתלבים" אשר האמינו שרעיון שוויון הזכויות (האמנציפציה) הוא למעשה מעין גאולה זמנית ליהודי אירופה, ובעיקר גרמניה. שילובם בקרב הגויים הלך והתרחב, עד שבשיאו הגיע שרוב יהודי גרמניה נמנו עם הקהילה הרפורמית והגדירו עצמם "גרמנים בני דת משה".

הם ראו בהשתלבות בחיי הנכרים, בהשכלה וברפורמה את שאיפת הגאולה עבור עצמם. מבשרי הציונות היו עבור היהודים המשתלבים לרועץ. מבחינת יהודים אלה מבשרי הציונות היו בדיוק מה שהם לא רצו והם חששו שבשל "ההתעוררות הלאומית היהודית" – הגויים, בקרבם הם השתלבו, יחזרו צעד אחורה ויצעקו לעברם "יהודים החוצה לפלשתינה", מה שקרה בכל מקרה מאוחר יותר.

יהודי ארצות מזרח אירופה לא יכלו להתעלם מהשפעת שלושת המבשרים, אבל גם לא נתנו להם משקל כבד מדי. במהלך עשרים-שלושים שנה הוקמו במזרח אירופה ובעיקר ברוסיה עשרות או אפילו מאות אגודות ציוניות שדיברו על הרצון לעלות לארץ ישראל. חלקן הגדול של הקבוצות הללו רצו לעלות לארץ ממניעים דתיים ולא ממניעים לאומיים. עם זאת, חלק מהקבוצות אכן האמינו בלאומיות היהודית החילונית שהחלה להתפתח באותו הזמן. למרות שלאומיות זו הייתה חילונית, היא – בניגוד לעתיד לבוא – לא שללה את היהדות הדתית, נהפוך הוא. הלאומיות החילונית בשנים אלו (סביב תר"ל, 1870) האמינה שיש ליצור מכנה משותף רחב בקרב היהודים כולם ולעלות לארץ במטרה להגשים חלום יהודי עתיק. אגודות ציוניות אלו, שפעלו במזרח אירופה, נקראו בפי כל "חובבי ציון".

בשנת תרמ"א (1881) החלו פרעות קשות ביהודי דרום רוסיה. פרעות שנקראו "סופות בנגב" בשל היותן קשות מאוד ובדרום המדינה, כפי שסופה מכה בחוזקה ו"נגב" – זהו דרום. הפרעות הקשות גרמו לזעזוע קשה בקרב היהודים ורבים החליטו לעזוב הכול.

באותן השנים השתוללה המהפכה התעשייתית ורוסיה, אליה הגיעה המהפכה מאוחר, הפכה להיות מתועשת יותר, אבל רבים ברוסיה החליטו לחפש את עצמם במקום אחר ועזבו את המדינה. תופעת ההגירה ההמונית הגדולה למערב נגעה לא רק ליהודים, אלא בעיקר לאזרחי רוסיה שרצו למצוא פרנסה בגרמניה, צרפת, בריטניה ומעבר לים – ארצות הברית ודרום אמריקה. היהודים גם הם נסחפו אחר תנועה זו של ההגירה ויותר משני מיליון יהודים מרוסיה היגרו לארצות הברית. בשלב זה, שלאחר הפרעות, חלה האצה מבחינת היהודים שעזבו את רוסיה. חלקם הקטן החליט שאם עוזבים את "אמא רוסיה" – העזיבה תהיה אך ורק למקום אחד – ארץ ישראל. וכך בשנת תרמ"ב (1882) החלה "העלייה הראשונה" לארץ ישראל – עלייה המונית גדולה ראשונה לארץ ישראל. במהלכה הגיעו לארץ כ-50 אלף יהודים, בעיקר מרוסיה ומיעוט מתימן (שגם הם ראו בעלייה הגדולה אות מהשמיים שהמשיח עומד להגיע ומיהרו לעזוב הכול ולעלות ברגל לארץ ישראל).

היהודים שהגיעו לארץ לא היו בעלי "השקפה ציונית" אבל היו ציוניים מאוד. הם ראו בעלייה אל ארץ האבות את המעשה החשוב ביותר – יישוב ארץ ישראל. הם האמינו כי הם יַחְיוּ את הארץ השוממה שברובה הגדול היה רק חול ויישובים מעטים כמו ירושלים, חברון, טבריה, צפת ומעט יישובים ערביים כמו עכו, חיפה, יפו וכו'.

במקביל, בזמן זה עלו יהודים חרדים מירושלים, צפת, טבריה וחברון אל אדמות בארץ ישראל והקימו מושבות חקלאיות, לראשונה – פתח תקווה הוקמה ע"י הרב יואל משה סלומון זצ"ל, גיא-אוני שתהפוך להיות ראש פינה הוקמה ע"י יהודים חרדים מצפת, ראשון לציון ונס ציונה הוקמו ע"י יהודים חרדים ממרכז הארץ וכמוהן גם כמובן רחובות שעלתה על הקרקע ע"י משפחות חרדיות בתר"ן (1890). העלייה ההמונית הראשונה ראתה הזדמנות גדולה של עיבוי המושבות שהתנהלו באופן דתי לחלוטין. רוב-רובה המוחלט של העלייה הראשונה היו יהודים דתיים בעלי משפחות וההשתלבות במושבות שנבנו זה עתה היה מוצלח עבורם.

כשנתיים לאחר מכן יהודה לייב פינסקר, יהודי חילוני ומשכיל שהאמין בהשתלבות עם החברה הנכרית, מגיע למסקנה, בעקבות הפרעות ברוסיה, שהפתרון היחיד ל"בעייה של חיי היהודים ברוסיה ובאירופה כולה" הוא עלייה לארץ ישראל. הוא כותב את הספר "אוטואמציפציה" (שחרור-עצמי) ומצליח לסחוף אחריו רבים ולכנס ועידה בעיר קטוביץ' בפולין במטרה להקים תנועה אחת לכל אגודות חובבי ציון במטרה לשלב כוחות ולהעלות לארץ בצורה מסודרת ומאורגנת את היהודים מארצות אלה.

בוועידה שנערכה בעיר קטוביץ' מצליח פינסקר לאחד לראשונה את האגודות הציוניות – חובבי ציון, לארגון-על אחד – חיבת ציון. הייחוד היפה והמרשים של חיבת ציון היה שהיא אחדה גם את האגודות הציוניות החילוניות, אך גם את האגודות הדתיות. יתרה מכן, פינסקר שחש כבוד רב לדת היהודית (בניגוד לתנועה הציונית שתוקם בהמשך) ראה חשיבות בשילוב הדתיים בארגון העל שהוקם ויצר הנהגה שוויונית בין החילונים, בראשם הוא עמד והדתיים, בראשם עמד הרב שמואל מוהליבר. הרב מוהליבר האמין ששילוב כוחות עם המשכילים דווקא יוביל לפתרון לאומי ליהודים ולאו דווקא לחילון.

אולם חיבת ציון לא השיגה את רוב יעדיה, והיא נכשלה בעיקר בשל חילוקי הדעות המרים בין החילוניים לבין הדתיים בנוגע לצביון היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה זו לגבי שמירת שבת ושמירת השמיטה.

אוהד שקד-מנדלבוים הוא מורה להיסטוריה וסטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה להיסטוריה של פולין והשואה