הרב אליהו פורטנויבפרשה מתואר המצב שיגיע אם בני ישראל יכעיסו את הקדוש ברוך הוא: "והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר וכו' ועבדתם שם אלהים אחרים וגו'", אך גם בתוך המצב הנורא הזה יש נחמה לעם ישראל: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". והיינו, שגם כשאדם נמצא במצב גרוע, בין העמים ועובד שם עבודה זרה, בכל אופן הוא יכול להתפלל לקדוש ברוך הוא וה' ישמע את תפילתו.
ולכאורה צריך להבין בלשון של הפסוק, למה בהתחלה כתוב בלשון רבים "ובקשתם", ואחרי זה כתוב בלשון יחיד "ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"?
וראיתי לבאר על פי הגמרא במסכת ראש השנה [י"ח.] שאומרת "שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה", זאת אומרת שיכול להיות שלשני אנשים היה את אותו חולי ושניהם התפללו, אחד נענה בתפילתו ואחד לא, מכיון שזה התפלל תפילה שלימה והשני התפלל תפילה שלימה.
וזה מה שאומר הפסוק "ובקשתם", שני היהודים שנמצאים בגלות מבקשים רחמים מה', אך יהיה מצב שרק "ומצאת", רק אחד מהם ימצא את הקב"ה וייענה בתפילתו, ומדוע? בגלל ש"כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", אותו אחד שנענה הוא התפלל בכל לבבו ובכל נפשו, ולכן הקב"ה שמע לתפילתו והושיע אותו. לעומת זאת, השני לא התפלל בכל לבבו ונפשו, ולכן תפילתו לא נענתה.
דבר זה אנו רואים גם לגבי ט"ו באב שחל השבוע, שהגמרא במסכת תענית [ל':] אומרת שאחת הסיבות ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" הוא מפני שביום זה פסקו מתי מדבר למות. ומבאר רש"י "כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו"ט". ולכאורה צריך להבין, שאם אנשים אלו היו צריכים למות, מדוע לא מתו, הרי הקב"ה נשבע שלא יכנסו לארץ, ואם הם לא היו צריכים למות, אז למה צריך לקבוע זאת ליום טוב?
ושמעתי הסבר מדהים על פי הנ"ל: באמת הם היו צריכים למות בשנה זו, והסיבה שהם לא מתו היה בגלל דבר מדהים: כל שנה כשאדם חפר את הקבר של עצמו, הוא נשא תפילה שהוא לא יהיה מהחמש עשרה אלף שאמורים למות בשנה זו. אמנם, התפילה שלו לא היתה מעומק הלב, שהרי יש לא קצת אחוזים שהוא לא יהיה מהקבוצה שאמורים למות בדיוק בשנה זו. אבל בשנה האחרונה, שנשארו רק החמש עשרה אלף האחרונים, כל אחד ידע שהוא זה שאמור למות השנה, כי הוא מהקבוצה האחרונה, אם כן התפילה שלו היתה תפילה שלימה מעומק הלב. תפילה כזו יכולה לבקוע את כל שערי השמים ולהצילו מהמיתה שנגזרה עליו.
לעולם אין לדעת את כוחה של התפילה, וגם אם אחרי תפילה אחת או אחרי כמה תפילות אדם לא נענה, שלא יתייאש, אלא ימשיך להתפלל מעומק הלב, וידע שהתפילה לא הולכת ריקם.