הרב מאיר אסטריק"לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו" (פרק ד פס' ב), ובפרשת ראה חוזרת התורה וכותבת "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (יג א), ויש לבאר מדוע נכפל ציווי זה.
הרמב"ן בפרשתינו כותב, שמלבד האיסור להוסיף פרט בתוך מצווה ממצוות התורה, וכגון פרשה חמישית בתפילין וכנף חמישית בציצית וכד', ישנו איסור נוסף – לבדות מצווה חדשה מן הלב. וזה לשונו "אפילו בדה לעשות מצוה בפני עצמה, כגון שיעשה חג בחדש שבדה מלבו, כירבעם, עובר בלאו. וכך אמרו חז"ל (מגילה יד א) לעניין מקרא מגילה, מאה ושמונים נביאים עמדו לישראל, ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת, חוץ ממקרא מגילה ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצווה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה, ואינן מפי הקב"ה בתורה".
ולפי זה, מפרש הגר"א (דבר אליהו פ' ראה) מדוע נכתב "בל תוסיף" פעמיים. דבפרשתינו האיסור הוא שלא להוסיף מצווה חדשה על מנין תרי"ג מצוות, ואילו בפרשת ראה נאסר להוסיף פרטים במצווה עצמה, דשניהם בכלל איסור בל תוסיף. ומדוקדק לשונות הפסוקים, דבפרשתינו כתוב "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים וגו' לא תוסיפו וגו'". ונקטה התורה לשון רבים, לפי שהאזהרה היא שלא להוסיף מצווה נוספת על התרי"ג מצוות. אך בפר' ראה כתוב "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" ונקטה התורה לשון יחיד, לפי שהאיסור הוא שלא להוסיף פרטים בכל מצווה ומצווה מתרי"ג המצוות. [ויעויין בנצי"ב הוספת מכתי"ק המודפס בסוף חומש העמק דבר יג א].
אולם, רש"י מפרש בשני המקומות באופן זהה שאין להוסיף בפרטי המצווה עצמה. בפרשתינו כתב "כגון חמש פרשיות בתפלין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות", וכן כתב בפ' ראה "חמשה טוטפות בתפלין, וחמשה מינין בלולב ארבע ברכות לברכת כהנים", ולדבריו, שבשני המקומות ציוותה התורה שלא להוסיף בפרטי המצווה עצמה, יש לעיין מדוע נכפל ציווי זה.
והנה, בגמ' (ראש השנה כח ב) "מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי וכו', תלמוד לומר לא תוסיפו על הדבר". וברכת כהנים מפורש בתורה שמונָה היא ג' ברכות (ו כד – כו), ואעפ"כ אסרה התורה לכהן להוסיף ברכה רביעית, ולמד מכך ה"כפות תמרים", שבאיסור בל תוסיף, מלבד האיסור להוסיף במצווה ולהציג זאת כחלק מציווי התורה, ישנו איסור להוסיף במצווה אף שידוע הדבר שאין זה ציווי התורה, אלא הוספה עצמית של האדם.
ולדבריו יש ליישב שיטת רש"י, שלכך נצרכו ב' ציווים, חדא, שאין להוסיף במצווה ולהציג את ההוספה כחלק מציווי התורה, ובנוסף ציוותה התורה, שאין להוסיף במצווה אף שמוכח מתוך העניין שאין זה חלק מציווי התורה.
וכאשר נדקדק בלשון רש"י, נמצא, שאף שפירש בשני המקומות שהאיסור להוסיף בפרטי המצווה עצמה מכל מקום שינה מעט בלשונו, שבפ' ראה הוסיף "ארבע ברכות לברכת כהנים" מה שלא כתב בפרשתינו. ולפי מה שנתבאר, הדברים מדוקדקים. שבפרשתינו שעוסקים אנו באיסור להוסיף מצווה ולהציגה כחלק ממצוות התורה, נקט רש"י מצוות שאין מפורש גדרם בתורה, כגון ה' פרשות בתפילין, שהמקור לד' פרשיות הינו מדרשה (מנחות לד ב). אך בפ' ראה, שנוסף איסור להוסיף במצווה אף שמתוך הדבר מוכח שאין זו הוספה כחלק ממצות התורה, הביא רש"י כדוגמא את ברכת כהנים, שמפורש בתורה שמונה היא ג' ברכות, ואעפ"כ אסור להוסיף ברכה רביעית, משום שזו נקודת החידוש בפסוק שישנו איסור להוסיף במצווה אף שמוכח הדבר שההוספה היא של האדם ולא של התורה.