הרב אליהו פורטנוילעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
אחרי שעם ישראל כובש את סיחון, ועל ידי זה קיבלו עם ישראל גם את השטח של האמורי, כתוב בפסוק [כ"א, כ"ז] "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון וכו'". בפשטות, כוונת הפסוק היא שהרי עם ישראל לא היה יכול לכבוש ולירש את מואב, כיון שעם ישראל נצטווה [דברים ב', ט'] "אל תצר את מואב", ובשביל שעם ישראל יוכל לקבל את ארץ מואב, גרם הקב"ה שסיחון יילחם במואב ויקח את ארצו, ואחרי שעם ישראל יירשו את סיחון וכל ארצו, יהיה כלול בזה גם ארץ מואב. וזהו החשבון שהקב"ה עשה, שתיבנה ותיכונן עיר סיחון על ידי שיכבוש את מואב, וכל זה בשביל שלעם ישראל יהיה חלק יותר גדול.
אך בחז"ל מופיע דרשה אחרת על הפסוק: הגמרא בבבא בתרא [ע"ח:] דורשת "על יאמרו המושלים" – אלו המושלים ביצרם, "בואו חשבון" – בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ולכאורה צריך להבין, איך דרשו חז"ל את ביאור המילים "המושלים" על המושלים ביצרם, כשזה הסבר מאד רחוק מפשוטו של מקרא?
ושמעתי הסבר מבהיל, על פי מעשה המסופר על רבי ישראל סלנטר, שכשהגיע בלימוד הגמרא למסכת בבא מציעא [י"ב:] לסוגיא של "מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר", ושואלת הגמרא שאם הבעל חוב מודה שחייב, למה לא צריך להחזיר את השטר, התחיל לבכות, והסביר מדוע הוא בוכה: דבר זה הזכיר לו שאת קושיית הגמרא, גם הקב"ה ישאל את האדם, 'אם אתה מודה שאתה חייב, מדוע אינך מחזיר', היינו מדוע אינך חוזר בתשובה.
גם כאן, ודאי שהגמרא מדברת בענין שונה לחלוטין מענין החזרה בתשובה, אך ר' ישראל סלנטר שהיה ירא שמים גדול וכל הזמן חשב על עבודת ה', ראה דבר נוסף בתוך דברי הגמרא, דבר שאדם מן השורה לא רואה.
כך גם אפשר להסביר את דברי חז"ל על הפסוק הנ"ל. אמנם אין כוונת הפסוק כלל לחשבון המצוות והעבירות, אך חז"ל שכל ימיהם חששו שמא לא מילאו חובתם כלפי שמיא, מיד כשראו פסוק שמוזכרים בו המילים "בואו חשבון", ביארו את המילים האלו בחשבון של שכר מצווה ועבירה.
מדבר זה עלינו ללמוד, שכל דבר שרואות עינינו, עלינו לראות האם דבר זה מתקשר לדברים רוחניים או לא, וכך נצליח לקדש את עצמינו ונתחבר לקדושה יותר ויותר, ונזכה לעלות במסילה העולה בית קל.