פרה משגעת

טעמן של הרבה מצוות בתורה אינו פשוט וגלוי, אלו הם חוקי התורה, ככה וזהו-זה. אך מכל 'הטוענות לכתר', נראה שהפרה אדומה זוכה בתואר החוק המופלא ביותר. הרי פרשת הפרה האדומה פותחת במלים, "זאת חֻקת התורה", ומפרש רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה – לפיכך כתב בה חֻקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

לא נחה דעתם של חז"ל עד שאמרו שהפרה האדומה הצליחה 'לשגע' אפילו את שלמה המלך, החכם מכל האדם, שאמר "כל זה ניסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כ"ג) – "אמר שלמה, על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'" (במדבר רבה י"ט, ג). רק אחד יוצא מן הכלל, הוא משה רבינו, זכה לטעם הפרה האדומה, "אמר לו הקב"ה למשה, לך אני מגלה לך טעם פרה אבל לאחרים חֻקה" (מדרש תנחומא חוקת ח).

מה כל-כך מיוחד בפרה האדומה? מה יש בה שאין בכל מעשה הקרבנות או דיני טומאה וטהרה? אחד ההסברים הוא שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים! הטמא שמזים עליו מאפר הפרה, נטהר מטומאתו, ואילו כל הטהורים שהתעסקו בהכנת אפר הפרה הופכים להיות טמאים (נדה ט, א). זהו החוק המופלא, שני הפכים בנושא אחד!

כמובן, לאחר שמכריזים בחגיגיות שאף אחד אינו מבין את סוד הפרה, באים כולם ומנסים לפצח את הסוד… כמה הסברים נאמרו לתופעה הזו, שאותו הדבר עצמו פועל שתי פעולות הפוכות. למשל, "מצינו ענין אחד עושה ב' ענינים [הפוכים], האש מתכת הבדיל ודברים אחרים ומקשה ביצים ודברים אחרים. וגם סמני הרפואה מרפאין את החולה ומכאיבין את הבריא" (מתוך פירוש החזקוני), ועוד הסברים בדרכים שונות, בפשט, רמז, דרש וסוד.

מכל מה שנאמר בזה, בחרנו ללמוד את פירושו הנפלא של הבעש"ט (כתר שם טוב שצג).

הבעש"ט הופך את חוקי טומאת-מת ופרה-אדומה לאבחנות עמוקות נודע מה שאמר הבעל שם טוב ז"ל, ששאלוהו על ענין פרה אדומה היכן הוא רמוזה לבא מזה לעבודת השם יתברך תמיד… השיב הבעש"ט זלה"ה שזהו ענין הגבהות… שהיצר הרע אומר לו, אתה אינך ראוי לעשות מצוה גדולה ועובדא כזו. ועל כן צריך שיגבה לבו בדרכי ה', כמאמר רז"ל "למה נברא אדם יחידי? שצריך לומר עלי העולם עומד". שאם לא כן, יאמר לו יצרו שאתה אינך ראוי להתקרב אליו על ידי עובדא זו כו'. לזה צריך להשתמש בגבהות, ושיגבה לבו בדרכי ה' להתקרב דוקא. ואם כן על-ידי גבהות זה יטהר ויקרב את עצמו להשם יתברך כשיעשה העובדא של תורה או תפילה או מצוה.

הבעש"ט הופך את חוקי טומאת-מת ופרה-אדומה לאבחנות עמוקות בתורת הנפש (כמובן, מבלי לשלול את המשמעות הפשוטה של הלכות אלו, שנהגו בזמן המקדש וגם יחזרו לנהוג בביאת המשיח):

האדם המת מוגדר בהלכה "אבי אבות הטומאה", הטומאה החמורה ביותר. גם מי שנוגע במת או נמצא איתו באותו אֹהל (דהיינו תחת אותה קורת-גג), הופך להיות "אב הטומאה", כאילו נדבק בו משהו מהמוות. המוות שנדבק בנו הוא טומאה כיון שהוא חדלון וחוסר-מעש! אין לנו בעיה עם המת עצמו, ינוח על משכבו בשלום. אבל אנו, החיים וקיימים כאן היום, ברוך ה' – עלינו להיות חיים במלוא מובן המלה, פעילים ויוזמים ועושים ומתקדמים. "לא המתים יהללו י-ה".

טומאת מת מייצגת בעיה נפשית המצריכה טיפול דחוף (וכן, כולנו חולי-נפש). בקצה הסקאלה, מדובר בדיכאון ממש, שהאדם אינו רוצה לגייס מעצמו אפילו את עצם הרצון לחיים. אבל אין הכוונה רק למצב קליני חמור, אלא להרבה גוונים, עדינים הרבה יותר, של חוסר מעש. בקטע המצוטט, הבעש"ט מדבר על היצר-הרע שלובש ארשת צדקנית ואומר "אתה אינך ראוי לעשות מצוה גדולה ועובדא גדולה כזו!" – מי אני שאלך ואפעל ואזום ואעשה? במסוה של ענווה ושפלות מזויפת, האדם נמנע מכל פעולה חיובית, הוא מלא חששות ותירוצים מכאן ועד להודעה חדשה. במיוחד כשמדובר במצוה שמשום-מה מוטלת בקרן-זוית, אף אחד לא קם ורק אני אקום?

מה לעשות? איך ננער את עצמנו מהמצב הנרפה של אי-עשיה? התרופה היא פרה אדומה, "שזהו ענין הגבהות". הצבע האדום הוא צבע החיים, ופרה אדומה תמימה מייצגת חיים עסיסיים וסוערים, ללא מנוחה. אפר הפרה האדומה הוא מעין "תמצית חיים" בריכוז גבוה. את האפר הזה מערבבים ב"מים חיים" (שנשאבו הישר מן המעין), והרי לפנינו סם-חיים. בעבודת הנפש, פירוש הדבר שהאדם צריך להגביה את עצמו, "ויגבה לבו בדרכי ה'". עלי לעודד את עצמי ולומר "מי אני? אני מלך העולם! כל העולם נברא בשבילי". הרי אני אדם, נזר הבריאה. אני יהודי, בן של מלך שעשוי מאבנים טובות, ויש לי קרדיט ענקי להפוך את כל העולם עכשיו, בטחון עצמי עד בלי די. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"! אם התעודדנו מספיק, נקום ונעשה! העיקר לא להיות פגר מת.

עד כאן הסברנו איך הפרה האדומה מטהרת טמאים, איך הגבהות מצילה אותנו מחוסר מעש שיש בו ריח של מוות. כעת הגענו לנקודת האיזון העדינה: לקחנו את התרופה וגמענו ממנה, הכנסנו לעצמנו גבהות ומוטיבציה חיובית, קמנו ועשינו, ואז… ממשיך הבעש"ט:

ואחר כך, בעת העובדא שעושה אז, אחר כך צריך להשמר מכל צד גבהות, וישפיל את עצמו לפני השם-יתברך ולפני כל. וזהו קטנות שבקדושה, שלא ידומה לו שהוא גדול מחברו כשיראה שהם אינם עושים עובדא זו. נמצא הגבהות בשעת מעשה המצוה, שאז הוא נקרא טהור, ואז הגבהות מטמא טהורים ח"ו. והגבהות נקרא פרה, שמפרה ומגדיל דעת האדם…

תוך כדי שאני עושה מעשה טוב, ומייד אחריו, עלי להשמר ולהזהר מאד מכל צד של גבהות. אם אנסה למשוך טיפ-טיפה את אותה הרגשת גבהות, שבזכותה האמנתי בעצמי ועשיתי מעשה טוב, היא תהפך בן-רגע לגבהות פסולה ומטמאת, לגאווה שבה אני שם את עצמי במרכז, אני עשיתי! מה שהיה קודם בטחון עצמי חיובי, הופך עכשיו לסיפוק עצמי שלילי, איזה מוצלח אני… זהו סוד הפרה האדומה המטמאת את הטהורים: ברגע שאני עושה את המעשה הטוב אני נקרא 'טהור' ואז הגבהות מטמאת אותי.

צריך לקחת תרופת-נגד, היא השפלות החיובית. לאחר שהגבהתי מעט את עצמי, אשוב ואזכיר לעצמי שכל הטוב שיש בי הוא רק מתנה מלמעלה, "אתה ושלך שלו", ואין שום סיבה בעולם שאחזיק טובה לעצמי. "הוי שפל רוח בפני כל אדם" (אבות ד,י) ואל תחשוב שיש בך משהו מיוחד.

במלים אחרות, אומר הבעש"ט: לפני עשיית המצוה עליך לנהוג בגדלוּת, כי הקטנוּת מטמאת וגורמת לאי-עשיה ואי-רציה. אבל תוך כדי המעשה הטוב עליך לחזור ולהיות קטן מאוד בעיני עצמך. כמובן, זהו מעגל שאין לו סוף, כי צריך כל הזמן לקום ולעשות, "היום לעשותם", וממילא צריך טיפה גדלות וגבהות, ושוב קטנות ושפלות, ושוב גדלות וגבהות…

אלא שיש קושיא אחת על ההסבר היפה הזה. אם באמת הצלחנו 'לעלות' על סודה של הפרה האדומה, איך זה ששלמה המלך לא השיג את טעם הפרה? האם החכם מכל אדם לא יכל לחשוב על 'ווארט' מעין זה?

שלמה זכה לחכמת אלקים, "ויחכם מכל האדם", גם יותר ממשה רבינו (.מלכים א' ה, יא, וברש"י שם: "מהימן זה משה").  מן הסתם, שלמה ידע לומר את החכמה של פרה אדומה. אבל כיון שהוא כל כך חכם, הוא מבין היטב שלא מספיק לומר את המלים ולדרוש דרשות. הסוד עצמו נשאר עדיין בלתי מובן: כיצד באמת אפשר 'להחזיק ראש' בין גבהות לשפלות? לעבוד ב"רצוא ושוב" תמידי מבלי ליפול?

רק משה רבינו השיג באמת את הסוד הזה. כי משה הוא בתכלית הבטול כלפי ה', והוא הדוגמא החיה למי שיוזם ועושה בכל התוקף, עם טיפה גבהות חיובית, בדיוק במידה הנכונה – ומאידך, אינו מחזיק טובה לעצמו אף לרגע אחד.

משה רבינו עשה את הפרה האדומה הראשונה, מאז נעשו עוד שמונה פרות אדומות, "והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה" (כלשון הרמב"ם, הלכות תשובה ט, ב). עשיית הפרה האדומה כפשוטה קשורה לגילוי סודה וטעמה הפנימי, ולרפואת הנפש של כל אחד ואחת מבני ישראל. הגילוי הזה קשור לדמותו של מלך המשיח, שנאמר עליו שיהיה בעל-חכמה יותר משלמה המלך (הלכות פרה אדומה, ג, ד)– ובחכמתו ישיג ויגלה גם את סוד הפרה האדומה. הדבר רמוז גם בלשון הרמב"ם "המלך המשיח מהרה יגלה": כוונת הרמב"ם הפשוטה היא שמלך המשיח עצמו מהרה יִגלה (יתגלה), אבל אפשר למצוא רמז בלשונו (שנכתבה ודאי בסיוע אלוקי נפלא) "מלך המשיח מהרה יְגלה" – יגלה לנו את סוד הפרה האדומה. (אתר גל עיני, פרשת חוקת).

"זאת חוקת התורה" – לכאורה היה צריך להיכתב "זאת חוקת הפרה", שהרי מדובר בדיני פרה אדומה, מכאן רמז – אמר רבי אהרון מקרלין זצ"ל שענייני טהרה הם עיקר התורה, שהטהרה היא היסוד לחיי תורה! ואינה רק מצוה כשאר המצוות, אלא יסוד המצוות!.

ועוד אומרים רבותינו: זאת רצתה התורה לרמז! "זאת חוקת התורה" – אם רצונכם שדברי התורה יכנסו ויחקקו בתוך לבכם, ותוכלו להבינה מתוך בינה ודעת, התנאי הראשון לכך הוא – 'טהרת האדם' כי ללא שהאדם מקדש את עצמו להיות כלי מוכן לקבל ולהבין את התורה, אין התורה יכולה להיכנס לתוך מוחו. וזאת גם הסיבה שהרבה עמלים להבין ולהשכיל דברי התורה, אך הם לא מצליחים! כי ללא טהרה וקדושה, אי אפשר כלום!.

"זאת חקת התורה אדם כי ימות באהל" – מסירות נפש לתורה – סיפור

באחת הישיבות בארץ הקודש היה בחור בן עליה, מתמיד עצום, שלא הפסיק מללמוד יום ולילה. הוא ישן עם הגמ', אוכל עם הגמ', צועד בשבילי הישיבה עם הגמ', וכל דקה פנויה הוא למד – על אחת כמה וכמה בשעות הסדרים שבהם הבחור לומד בהתמדה עצומה בהתלהבות ושמחת התורה בצורה מעוררת השתאות.

הנהגתו של אותו בחור הפליאה אף את צוות הישיבה: היתכן בחור בגיל כה צעיר, הלומד ועובד את הקב"ה בצורה כה עוצמתית מה הסוד הטמון באותו בחור! התפלא המשגיח. אולם יום אחד הסוד התגלה. היה זה כאשר יום אחד הגיע הבחור לראש הישיבה, וא"ל שברצונו לשאול שאלה המטרידה אותו כבר כמה ימים ואינו מוצא לה פתרון. ראש הישיבה הכניסו לחדרו, החווה על הכסא ממול וביקש מאחד הבחורים שיגיש לפניהם כוס תה חמים. 'לפני שאני שואל את שאלתי' – פתח הבחור בהתרגשות – 'ברצוני לגולל את קורות חיי, וכך תובן היטב שאלתי'. ראש הישיבה נתן את הסכמתו, והבחור החל לספר את סיפורו. 'נולדתי בארה"ב להורים שלא שמרו תורה ומצוות. יום אחד אמי שמעה הרצאה תורנית מאיזה רב, ובעקבותיה היא החלה להתקרב ליהדות. מיום ליום היא התקרבה והתחזקה יותר ויותר. אבי לא ראה בעין יפה את התקרבותה של אמי ליהדות, אך כל זמן שזה לא השפיע באופן מעשי על חיי הבית, לא ראה צורך להתערב. הוא קיבל את הענין בשתיקה, כך במשך תקופה ארוכה. עד שהגיע אותו יום ששי, כשאמא הביאה עמה שני פמוטים, ואמרה לאבא שהיא החליטה לקבל על עצמה עול מלכות שמים, והיא הולכת להדליק נרות שבת קודש. כאן אבא לא יכל להתאפק. הוא ראה להיכן כל זה מוביל, ולא היה בדעתו 'להשתתף בעסק הזה'. הוא בטא את התנגדותו בנחרצות: 'או אני או היהדות… אם ברצונך דווקא להתחיל לקיים מצוות, אני אפרד ממך לעולמים', אמר כשצליל איום בקולו. אמא התחילה לבכות. היא היתה אשה בודדה בעולם, ולא רצתה לפרק את החבילה הביתית החמימה. היא ניסתה להשפיע על אבא, ולתאר לו כמה חיים נפלאים הינם חיי היהדות, אולם אבא לא הסכים לשמוע על כך בשום אופן. הוא פסק – או אני או היהדות.

לאחר מאבק איתנים שנמשך זמן רב, אמא הכריזה במסירות נפש, שהיא לא יכולה לוותר על היהדות בשום אופן. אבא עזב אותנו בטריקת דלת, ונשארנו אני ואמא בודדים בעולם. למדתי באותה תקופה בבית ספר של גויים. יום אחד אמא שמעה הרצאה מאחד הרבנים על חשיבות לימוד התורה. הוא תיאר בפירוט כמה התורה היא נצחית, והיא היחידה שבכוחה לתת לאדם חיי נצח גם בעולם הזה… בו במקום אמא החליטה לשלוח אותי ללמוד בתלמוד תורה. התחלתי בחסדי השי"ת ללמוד בבית ספר היהודי התורני. במשך הזמן זכיתי לטעום את טעמה הערב של המשנה, הגמרא, והתחלתי להתמיד בלימודי. כשהגעתי לקראת סוף כתה ח', קיבלה אמי טלפון מהמנהל הרוחני של התלמוד תורה שבו למדתי. הוא שיבח אותי בפניה ואמר לה, שהיות והוא צופה לי עתיד מזהיר בעולם התורה והיראה, על כן לטובתי כדאי שאסע ללמוד בישיבה בארץ ישראל, שם מצויות ישיבות מעולות בעבור בנה שיקדמו אותו. 'כפי שאני מכיר את אופיו' – הוסיף ואמר – 'כאן הוא לא יוכל למצות את שאיפותיו, כשרונותיו ויכולותיו הברוכים'.

ימים ולילות של טלטלות נפש עברו על אמי באותה תקופה. 'כן לשלוח או לא לשלוח' היצר הטוב לחש לה, כי העיקר בעולם הזה הוא לימוד התורה הקדושה. זכית לבן שבודאי יוכל לעלות ולהתעלות במעלות התורה והיראה, וחבל לא לתת לו את הכלים והאפשרויות להגשים את משאלות לבו הטהור. לעומת זאת הגיע היצר הרע ואמר: איך את יכולה להשאיר את עצמך בודדה בעולם? לא רק שאבדת את בעלך, כעת אם תשלחי גם את בנך ללמוד בארץ ישראל, איך תסתדרי בלעדיו? איזה טעם יהיה לחיי הבדידות שלך? ואם את חוששת לגדלותו הרוחנית של בנך, הוא ברצונו הכביר יצליח להתעלות גם באמריקה ולהיות ממאורי הדור בארה"ב…

המלחמה ניטשה במלא עוזה, דמעות רבות שפכה אמי בתפילותיה. היא התחננה והתפללה להקב"ה מלב שבור ונדכא, בקשה מאיתו יתברך, שיאיר את עיניה ויסייע לה להחליט נכון. אחרי אותה תפילה שבאה מעמקי עמקים של לב שבור, העננים התבהרו. היא הגיעה להחלטה אמיצה וחד משמעית ־ לשלוח אותי לארץ ישראל, למרות כל הקשיים. 'רק כך אני יודעת שעשיתי את המקסימום שניתן, כדי שבני יצמח לאדם גדול בישראל. אם לא אשלח אותו והוא לא יתעלה כראוי, לא אוכל לסלוח לעצמי לנצח נצחים על שקיפדתי במו ידי את האדם הגדול שראוי לצאת מבני היקר'… היא הכינה לי ארוחה דשנה, התיישבה לצידי ואמרה לי בעינים דומעות – יענקל'ה יקירי, לאחר לבטים לא קלים, החלטתי לשלוח אותך ללמוד בישיבה בארץ ישראל. אמנם זו הקרבה עצומה להפרד ממך, אבל כל קרבן שבעולם כדאי הוא בשביל התורה! ניסיתי להבין, לתהות, לשאול, לנסות להשיב, אך היא היתה חזקה מתמיד. ההחלטה נראתה כחומה בצורה שאין כלל אפשרות לסודקה. ואכן לקראת תחילת זמן הבא, נסענו לנמל התעופה, היא סייעה בידי לקחת את שתי מזוודותיי שנארזו על ידיה במשך ימים רבים, מלאי תפילות ודמעות. היא נפרדה ממני בדמעות, ובקשה אחת היתה בפיה, בקשה של אמא: 'בני היקר. אני נשארת לבד, בודדה בעולם. והכל בכדי שתזכה להתעלות במעלות התורה והיראה. אנא בני היקר, תשקיע את כל כולך רק בלימוד התורה וקיום המצוות, ותעלה באמת בהתאם ליכולותיך וכוחותיך הברוכים, כדי שקורבני לא יהיה לשווא'. הממחטות שהצטיידתי מבעוד מועד, לא הספיקו לנגב את נהרות הדמעות שניגרו מעינינו. אך הבטחתי לאמא, ונסעתי לקיים את הבטחתי. נחתתי בשלום. בעזרת ראש הישיבה מחו"ל זכיתי להיכנס לישיבה הק' של ראש הישיבה – המשיך הבחור בתיאורו. התמסרתי ללימוד התורה בכל לבי. הקרבן הגדול שנבע מבקשתה המיוחדת של אמא דירבן אותי להתעלות. הדמעות ששפכה עלי בכל תפילותיה צרבו את לבי, והפכו להיות המנוע לעליה הרוחנית שלי. לא יכולתי לנוח לרגע, כי ידעתי שיש מישהו שמקריב את דמו ונפשו בשביל רוחניותי, ואיך אני יכול לבטל את הזמן בשטויות?!

'לפני כשנה' – המשיך הבחור וסיפר 'אני מקבל טלפון עצוב מאמא, בו היא מספרת לי כשבכי חונק בגרונה, של"ע גילו אצלה את המחלה הנוראה בכליות. בכייה שביטא כאב עצום, היא בודדה בעולם ואין לה אפילו כתף לבכות עליה. ואז שאלתי אותה, אמא אולי כדאי שאני אחזור לאמריקה לסעוד אותך בעת חולייך? אמא ענתה לי בתקיפות ללא צל של היסוס ־ 'לא, בני היקר, כל קרבן כדאי הוא בשביל התורה. תישאר בא"י ותמשיך להתמיד בכל הכח, אולי בזכות זה ירחמו עלי מהשמיים ואתרפא'. 'מאז כל יום שישי אמא היתה מתקשרת ובוכה על קשייה ויסוריה, על בדידותה ועל סבלה, ובכל טלפון הייתי שואל, מבקש ומתחנן ־ אמא אולי בכל זאת אסע לאמריקה כדי להיות אתך? ובכל פעם מחדש אמא סירבה בגבורת נפש נשגבה, כשכל פעם היתה אומרת לי: יענקל'ה, התורה היא מעל הכל, כל קרבן שבעולם כדאי הוא בשביל התורה! בשביל התורה אני מוכנה לסבול הכל, העיקר שתתעלה בני בתורה וביראה'. אמנם לא חייתי עם אמא בגוף, אבל ברוחי ונפשי חייתי עם אמא יום יום, שעה שעה. שפכתי לב כמים בתפילה לפני בורא העולם שירפא אותה, השקעתי את כל רמ"ח איברי ושס"ה גידיי בתורה הקדושה ובעבודת השי"ת. אבל תפילותיי לא נענו. רצו אותה בישיבה של מעלה. לפני כחודש התקשרה אמא ואמרה שהרופאים לא נותנים לה עוד הרבה זמן. זו שאלה של ימים, עד שאבא שבשמים יאסוף אותה אליו. ואז פרצתי בבכי סוער. פניתי לאמא ואמרתי בקול שבור – אמא אולי כעת, ברגעים האחרונים שלך עלי אדמות, אבוא להיות לצידך, לנסות ולהנעים לך את הימים האחרונים שלך. לפחות תראי אותי בפעם האחרונה בחייך… אמא כדרכה סירבה בתקיפות: בני היקר, לא! הכל כדאי להקריב בשביל התורה. גם את הרגעים הקשים והמרים האחרונים הללו של חיי, מוכנה אני להקריב בשביל לימודך בכל הכוחות… ואז המשיכה אמא ואמרה מתוך בכי קורע לב – בני היקר, הקרבתי רבות למענך, את כל חיי הקרבתי בשביל התורה שלך… אנא, בני היקר, אני רוצה שתבטיח לי שאתה תתקשר בקשר אמיץ ונצחי לתורה הקדושה, תהגה בה ותחיה עמה יומם ולילה בכל עת ובכל מצב, ואז אלך רגועה לעולמי, ביודעי שהשארתי כאן – נר תורה בהיכל ה', השארתי נר נצחי שיאיר את שמי היהדות בתורתו, ואז אוכל ללכת רגועה ושלווה לעולמי… ביודעי שמה שהקרבתי בתמצית דם לבי ונשמתי, לא היה לשווא!

שבוע לאחר מכן כבר לא הגיע הטלפון מארה"ב. הקו נדם עם נדימת לבה של אמא… מאז אני מנסה ומשתדל להתמסר כל כולי ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי לתורה ויראת שמים. 'כעת נפשי בשאלתי' – פונה הבחור בדמעות לראש הישיבה: 'האם נראה לראש הישיבה שאני עושה מספיק למען קיום צוואתה של אמא…? ודמעה סוררת נגרה מעיניו… ראש הישיבה חרג ממנהגו, הוא קרב למצחו של אותו בחור, ובעינים דומעות נשק ללחיו ואמר לו בקול נרגש ־ ר' יעקב חביבי, אתה עושה הרבה יותר ממה שחשבתי שתוכל לעשות, זה כנראה כוחה הגדול של אמא, שעומד לך לימינך, ועתידך להיות גדול בישראל'. לימים נשאתי, הקמתי בית בישראל. זכיתי לאשה שנכונות ההקרבה שלה ללמודי, היא, כמו של אמא. שוב המשיך הנר לדלוק מעל האוהל… ובער כנר זכרון לאמי, כשאני משקיע את עצמי יומם ולילה בעיונו של התלמוד. כל הזמן הסתכלתי לאחור וקדימה כדי לבדוק את עצמי האם אני עושה מספיק את רצונה של אמא. בשמחת הברית של בני, הגיע ראש הישיבה שלי להשתתף בשמחה. חיכיתי שיאמר משהו, שקיימתי את הרצון של אמא. ואז, כשהתכבד לשאת דברים, הוא סיפר לכל משתתפי השמחה, את סיפורי ואמר: 'ר' יעקב אבי הבן, עשה את רצונה של אמא שלו, ויותר מכך, את רצון אבא שלו, שבשמים. ואת זה כל אחד חייב, ואת זה כל אחד יכול. 'האם עשיתי את רצון אבא שלי?' תראו מה שאלה נכונה יכולה לחולל, גם אם השאלה לא באה מן המיצר. מזל טוב, מזל טוב!' (האמנתי ואדברה) (הרב חנניה צ'ולק, לפרשת חוקת תשע"ו)

"זאת חוקת התורה" – לכאורה היה צריך להיכתב "זאת חוקת הפרה", שהרי מדובר בדיני פרה אדומה, מכאן רמז – אמר רבי אהרון מקרלין זצ"ל שענייני טהרה הם עיקר התורה, שהטהרה היא היסוד לחיי תורה! ואינה רק מצוה כשאר המצוות, אלא יסוד המצוות!.

ועוד אומרים רבותינו: זאת רצתה התורה לרמז! "זאת חוקת התורה" – אם רצונכם שדברי התורה יכנסו ויחקקו בתוך לבכם, ותוכלו להבינה מתוך בינה ודעת, התנאי הראשון לכך הוא – 'טהרת האדם' כי ללא שהאדם מקדש את עצמו להיות כלי מוכן לקבל ולהבין את התורה, אין התורה יכולה להיכנס לתוך מוחו. וזאת גם הסיבה שהרבה עמלים להבין ולהשכיל דברי התורה, אך הם לא מצליחים! כי ללא טהרה וקדושה, אי אפשר כלום!.