לקחים מפרשת קורח

כתבו המקובלים (שער הפסוקים פ' בראשית, ופי שמות, ובקהלת יעקב ערך קורח) שקורח היה גלגול קין, ומשה רבינו היה גלגול הבל, ולכן היה תיקונו של קורח ע"י שנבלע באדמה, כנגד שהטמין קין את הבל. וב"שער הפסוקים" (שם) כתב: האיש המצרי שנהרג ע"י משה במצרים, ונטמן בחול, היה גלגול קין. וה"מגיד מישרים" כתב: באותה שעה שהרג משה רבינו את המצרי נולד קורח, דמיד עם מות גלגול אחד של קין (והוא המצרי), נולד הגלגול השני קורח (פרדס יוסף החדש  עמ' תשח). רואים שגלגל חוזר בעולם, ומידה כנגד מידה לא בטלה. העושה רע – תשיגהו רעה, "גולל אבן- אליו תשוב, וחופר גומא – יפול בה", והלל אמר: על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון. ומאידך, העושה טוב – תשיגהו טובה, ומדה טובה מרובה ממידת פורענות.

"ויקח קרח בן יצהר" – האם השם גורם לעתיד הילד? א. תמה ה"חתם סופר": איך בני לוי קראו לבנם בשם קורח, שהוא שם אחד מאלופי עשיו (בראשית ל"ו ט"ז), והרי שנינו בגמ' יומא (דף ל"ח:) דלא קוראים בשם רשע? ותירץ: דאפשר דלכך הדגישו את יחוסו של קורח אל לוי, לומר לך: אע"פ שהיה "חוט המשולש", מכל מקום נותק במהרה, וזאת משום שקראוהו על שם רשע. וזאת הכוונה "ויקח קורח", דשם זה הוא שגרם שלקח כל מה שיכול היה להתעלות ולהתקדש ע"י אבותיו יצהר, קהת ולוי, והפסיד הכל מחמת השם.

ב. הגמ' ביומא (דף פ"ג:) מספרת שרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הלכו בדרך, והגיעו למקום ובקשו ללון, ושאלו את בעל הבית לשמו, א"ל כידור, אמר רבי מאיר ששמו של בעל הבית הוא שם של רשע, שנאמר "כי דור תהפוכת המה…". ורבי יהודה ורבי יוסי לא חששו, ומסרו לבעה"ב את כספם לשמירה, שכן היה זה ערב שבת, לבסוף אכן נתגלה שבעל הבית הינו אדם לא הגון, והכחיש עניין הפיקדון. והגמ' מספרת עוד כשהגיעו לבית של אדם ששמו בלה, לא נכנסו אף רבי יהודה ורבי יוסי. דדייקו ששמו שם רשע. ותמה המהרש"א, מדוע במקרה הראשון לא חשש רבי מאיר להיכנס לביתו של כידור, אלא חשש להפקיד הכסף אצלו, ובמקרה השני לא הסכים להיכנס לביתו של בלה? ותירץ: דבמקרה הראשון לא היה מקום אחר ללון, והיה קרוב לשבת. ותמה ב'תוספת יום הכיפורים': הרי איתא במדרש (רבה ט"ז י) יש ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים, ויש ששמותיהם כעורים ומעשהם נאים, א"כ איזה ראיה יש משמו של אדם? ותירץ: רוב בני אדם ששמותיהם נאים גם מעשיהם נאים, ורוב בני אדם ששמותיהם כעורים גם מעשיהם כעורים, דעל פי רוב השמות מורין על הפעולות (כמבואר בברכות  ז: מאי רות? שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה בשירות). אף דיש מיעוט דאין פעולותיהם הולכים אחר שמותיהם.

ג. שואלת הגמ' בברכות (דף ז.): מנין שהשם גורם, כלומר מניין ששמו של האדם  משפיע על הדברים העתידים לבוא עליו? אמר רבי אליעזר דאמר קרא (תהלים מ"ו ט) "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ", אל תקרי "שמות" מלשון שממה, אלא "שמות" שהקב"ה פועל לפי שמות בני אדם.

ד. "עין יעקב": הקב"ה היודע עתידות שם בלב ההורים לקרוא שם בניהם בדרך שיהיה רמוז בו דבר לעתיד.

ה. מדרש תנחומא (האזינו ז): יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק, דפעמים השם גורם טוב או רע.

ו. הרמב"ן (בראשית ל"ה ג) הביא מדרש (ב"ר פ"ה ד) על שמות בני יהודה ער ואונן, ער – שהוערה מהעולם. אונן – שהביא אנינות ואבלות לעולם. וכתב: ולא שהיתה זו כוונת יהודה בקריאת שמם, אלא על שם העתיד.

ז. האר"י (שער הגלגולים הקדמה כ"ג) כתב: כאשר נולד האדם וקוראים לו אביו ואמו שם העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא.

ח. התוס' בשבת (דף י"ב.) כתב: אין לגרוס שבנא איש ירושלים, שהרי שבנא היה רשע, אלא יש לגרוס שכנא.

ט. ה"פני יהושע" הקשה: הרי אמרו בגמ' (סנהדרין דף קי"ח) דור המבול אין להם חלק לעוה"ב, ובוודאי המרגלים כן, וא"כ אין לקרוא בשמם, ואיך מצינו ר' אלעזר בן שמוע, והרי במרגלים היה שמוע בן זכור?. ומיישב ע"פ הגמ' בסוטה (דף ל":) שהמרגלים נקראו ע"ש מעשיהם, ויש לומר שלא היה זה עיקר שמם, ולכן ניתן לקרוא בשם זה.

י. החיד"א (יוסף אומץ סי"א) כתב: שמות של רשעים שהוזכרו בתורה, מותר לקרוא בשמות אלו. אולם תוס' (בכתובות  דף קי"ד בשם רבינם תם) חולק, וסובר שאסור לקרוא בשם אבשלום שהיה רשע, אלא יקרא אבישלום.

י"א. בשו"ת "יהודה יעלה" (או"ח ח"א ס' קצ"ט): אם יש גם צדיק בשם זה, יקרא בשם זה, ולא איכפת שגם רשע נקרא כן. י"ב. התוס' ישנים הקשה איך נהגו לקרוא לצדיקים ישמעאל, והרי הוא כשם ישמעאל בן אברהם שהיה רשע? ותירצו: שונה ישמעאל שהקב"ה קראו בשם זה. וכן תמה החיד"א איך קרא משה רבינו לבנו אליעזר, כשם אליעזר שהיה עבד כנעני ארור. ויעויין תירוצו (יוסף אומץ סי"א) (נהרות איתן).

"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם" – חז"ל בסנהדרין (ק"י) למדו מהפסוק "בהצותם על ד'" שהחולק על רבו כחולק על השכינה. בדבר לנהוג זהירות בכבוד רבו נראה מהמעשה הבא. מעשה זה סיפר בעל המעשה בעצמו: בהיותו בחור באחת הישיבות בארץ, נקשר לאחד מגדולי וצדיקי הדור, באשר כן פנה אליו ראש הישיבה שלו, ובקשו שישאל את פי הגדול מדוע אברך שלומד בישיבתם לא נפקד בילדים זה כמה שנים. תשובת אותו גדול הייתה נחרצת: אותו אברך לא יפקד כלל בילדים, כל עוד לא יבקש סליחה מרבו שפגע בו. נרעש הבחור מהדברים הנחרצים התקיפים והקשים, ומסרם כלשונם לראש הישיבה שלו. ראש הישיבה אמר לו שילך וימסור זאת לאברך, חשש הבחור לבצע שליחות זו, אך ראש הישיבה דחק בו והמריצו לעשותה. הלך הבחור לאותו אברך עוד באותו ערב, ומסר לו את דברים כהווייתן. נרעשו האברך וזוגתו, וישבו ושחזרו את העבר וניסו לחשוב במי פגע האברך, לפתע נזכר האברך שבתקופת השידוכין אמר משפט לרבו שלמד בישיבה הקודמת, ומשמעות המשפט היתה: "שב (אתה הרב) בשקט ואל תתערב יותר מידי בשידוך". עוד באותו הערב לקח האברך מונית ונסע עם זוגתו לישיבה הקודמת אשר בה למד, ונכנס לרבו וסיפר לו את העניינים האחרונים. פרץ אותו רב בכי ואמר: אוי לי, וכי בגללי אינכם נפקדים. לכו תאמרו לאותו גדול, שהריני מוחל, ואינני מקפיד כלל וכלל, ותבקשו בשמי שיברככם שתפקדו בקרוב ממש.  הודו לו בני הזוג ושבו לעירם.  פנו לבחור ובקשוהו ללכת לאותו גדול, ולספר לו כי העניין סודר עוד באותו הערב. כשנכנס הבחור לאותו גדול וסיפר לו שהכל סודר, אמר הגדול: טוב מאוד, ברוך ה' שהכל סודר, לך ותאמר להם שבקרוב יפקדו.

מענייני המחלוקת: א. מעשה – בספר "פניני הגרי"ז" (עמ' קפד-ה) מובא מעשה שהיה עם הרב מבריסק זצ"ל, כפי ששמעו מאביו הגר"ח מבריסק זצ"ל. בזמן המחלוקת אודות הקמיעות, התבטא אחד מתלמידי ה"תומים" (רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל) בביטוי שפגע ברבו ה"תומים". הקפיד ה"תומים" ואמר ארבעה מילים: "נע ונד תהיה בארץ"! ומאז אותו היום לא היתה מנוחה לאותו תלמיד, ונהיה נע ונד בארץ, במקום שהיה ביום – לא לן בלילה, ובמקום שלן בלילה – לא נשאר למחרת היום, וכך נדד חסר שלווה ונעדר מנוחה מעיר לעיר וממדינה למדינה. והנה הגיע ביום שישי לעיר קושטא שבטורקיה, ושם כיהן החכם הספרדי רבי יצחק בכר דוד זצ"ל (בעמח"ס דברי אמת. הנודע ביהודה הי' מתבטל בפניו כתלמיד לפני רבו) בליל שבת לאחר התפילה, נהוג שהאורחים התייצבו בשורה לפני ה"חכם הספרדי", והוא היה מחלקם – זה יאכל אצל פלוני וזה אצל אלמוני. ולתלמיד הנ"ל לא סידר ה"חכם" מקום אכילה, והיה לו הדבר לפלא, אך חשב שאולי לא הרגיש בו ה"חכם". ובבוקר לאחר תפילת מוסף חזר הדבר ושנה על עצמו, שה"חכם" לא סידר לו מקום אכילה, והדבר חרה תלמיד אך שתק. והתעלמות ה"חכם" מהתלמיד הנ"ל חזרה על עצמה פעם שלישית במהלך השיעור שמסר ה"חכם", כשהתעלם ה"חכם" מקושיות שהקשה התלמיד, ואז פקעה סבלנות התלמיד ופרץ בבכי, ושאל: מה יש לרב עלי? וענהו ה"חכם": יש עליך קפידא מאדם גדול מאוד!. והתחיל התלמיד לחשוב, ונזכר שפגע ברבו ה"תומים". ואמר התלמיד ל"חכם": אלך ואבקש ממנו מחילה. ענהו ה"חכם": מסופקני אם תמצאנו!… מיד במוצש"ק שם התלמיד פעמיו לכוון העיר פראג, עירו של ה"תומים", ואז בדיוק יצאה ההלוויה של ה"תומים"… (מפניני הגרי"ז).  ודי בזה ללמדנו עד כמה צריך ליזהר ולהתרחק ממחלוקת. והרמב"ם כותב בצוואתו לבנו (באגרת הרמב"ם): "אל תלכלכו את נפשותיכם במחלוקת המכלה גוף ונפש והממון, ומה נשאר עוד. ראיתי לבנים (בגד לבן) שהשחירו, ומשפחות נפחתו, ומשפחות נתקלקלו, ושרים ירדו מגדולתן, ועיירות נהרסו, וחסידים נפסדו, וכל מה שאמרו הפילוסופים והנביאים בעניין רעת המחלוקת עדין לא מספיק אמרו, ולכן שנאו אותו ונסו מפניו והתרחקו מכל אוהביו".

ב. סיפר נינו של רבי אריה לוין זצ"ל: 'כשסבי רבי אריה נשא את רעייתו לאשה, הוא היה בחור עני ואביון, וכאשר נכנס עם כלתו לחדר הייחוד, היה נהוג שהחתן מגיש מתנה לכלתו, ואולם לרבי אריה לא היה דבר לתת מגודל עניותו'. ניגש אל כלתו ואמר לה: 'כלה נכבדה, אין לי מתנה גשמית להעניק לך, אבל חפץ אני להביא לך מתנה רוחנית שתלווה אותנו לאורך כל שנות חיינו. ומהי המתנה? אני מבטיח לך, כי בכל השנים המשותפת שלנו, כאשר ייווצר ויכוח בבית, אני אהיה הראשון שאוותר לך. הכלה הנרגשת השיבה לו בהבטחה הדדית, וכך חיו חייהם כסמל ודוגמא לזוגיות אמיתית. 'אפילו לאחר שנפטרה, המשיך לוותר לה' אמר הנין, 'מידי שבת הוא המשיך לסדר את השולחן והכיסאות בדיוק בצורה שהייתה מקפידה להניחם בהיותה בחיים …' (עזרי מעם ה').

ג. רבי חיים זייצ'יק זצ"ל סיפר את המעשה הבא: לאחר ההתקוממות ברוסיה בשנת תרס"ח, התכנסו בראדין אנשי ההמון ויסדו 'חברא קדישא' חדשה, וביסוד 'חברא קדישא' זו היה משום התנגחות ב'חברא קדישא' הקיימת, שבראשה עמדו הבעלי בתים, ומטבע הדברים הייתה עלולה להתפתח מכך מחלוקת גדולה. לפיכך מיהר ה"חפץ חיים" לעלות בשבת על הבימה בעת התפילה ואמר את הדברים דלהלן: אחים יקרים, אילו היו נותנים לי אלפיים רובל על מנת שאבוא לדרוש, לא הייתי מסכים, כי אני זקנתי וכל שעה יקרה לי, ע"כ לא הייתי מוכר את זמני בכסף, אבל רואה אני הכרח לדרוש בפניכם. אני נמצא כאן למעלה מחמישים שנה, והנני זוכר את כל היהודים שעמדו אז בבית הכנסת, פלוני ואלמוני', היכן הם היום? הזכר שנשאר מהם הוא רק מצבות בבית הקברות. רבים מכם לא היו אז עדיין בין הנולדים, וחלק מכם שכן היו אז, הייתם ילדים קטנים, וכהיום נמנים על הזקנים. הלוואי שנאריך כולנו ימים, אבל סוף כל סוף הרי נגיע כולנו לשם, וניאלץ למסור דין וחשבון על מה שעשינו כאן בעולם הזה. דעו לכם רבותי, ענין המחלוקת הוא דבר חמור מאד, שאף מי שמקיים מצוות רבות נחשב לזורק לתוך צרור נקוב, ובטוח אני שכאשר יראו שם את אימת הדין, ינסו לתפוס כל קש כדי להינצל, ויאמרו שהיה בעירנו יהודי בשם ישראל מאיר שחשבו אותו לתלמיד חכם, והוא ראה הכל ושתק. לכן אני מבקש מכם שלא תזכירו את שמי, כי יש לי חבילה משלי ואיני יודע איך אני אעבור את הדין, ואיך אוכל לקבל עלי אחריות של אחרים?' תוך כדי אמירת הדברים פרץ ה"חפץ חיים" בבכי וכל גופו החל לרעוד מפחד. הדבר השפיע על הקהל וקיבלו על עצמם לבטל מיד את ה"חברא קדישא" החדשה, ותיקנו תקנה למשך שלוש שנים לא לקבל דמי קבורה ולעסוק בזה כראוי לגמילות חסד של אמת (המאורות הגדולים יל"ט) (עזרי מעם ה').

ד. פעם אירעה מחלוקת בעיירה הסמוכה לעיר בריסק, על דבר שוחט הקהילה. אחדים מהציבור החלו לרנן אחר השוחט שהוא אינו בקי כהלכה בדיני בדיקת הריאה, ובאו לפני רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל וביקשו ממנו לאסור את שחיטתו של אותו שוחט. לעומתם, הגיעו אנשים אחרים לפני רבי חיים, והעידו כי השוחט בקי היטב בענייני שחיטה ובדיקה כדת וכהלכה, וכי המרננים אחריו רוצים רק להצית את אש המחלוקת בקהילתם. נענה רבי חיים וקיבל את טענת המזכים את השוחט, ולא רצה לאסור שחיטתו. נעלבו האנשים שריננו אחר השוחט ושאלו את רבי חיים, מה ראה להאמין לצד השני ולא להם? השיב להם רבי חיים, תדעו כי בדיקת הריאה אינו אלא מדברי סופרים, ואילו מחלוקת אסורה היא מהתורה, והכתוב אומר 'לא תענה על ריב' (תורת חיים) (עזרי מעם ה').

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" – סיפור

סיפר רבי יצחק זאב סולובייציק זצ"ל לתלמידו האדמו"ר מסטריקוב זצ"ל, על חכמתו ופקחותו של אביו – הגר"ח זצ"ל. ומעשה שהיה כך היה: האדמו"ר של אחת מתנועות החסידות בליטא, שראשיה וחשוביה היו מאד קרובים של אבא זצ"ל ונמנו על באי ביתו, נפטר לבית עולמו, ובנו, שהיה מיועד להיות ממשיכו וממלא מקומו, לא היה בכוחו לקחת עליו את עול משא הציבור, כך שההנהגה עברה לנכדים, ומתוך זה נוצרו חילוקי דעות, ואף שהרוב צדדו בנכד זה, היו כאלה דווקא מהעילית שבחסידות זו שצידדו בנכד השני, בטענה שבעניין מסויים הנוגע להנהגת החסידות דעתו של הראשון משונה ואינה נראית להם. בלית ברירה פנו לאבי – הגר"ח שנודע בחכמתו ובתבונתו, וגם הכיר תנועה זה וראשיה ואדמורי"ה שנסתלק מקרוב. הם הגיעו לבריסק שהיתה קרובה וסמוכה לעירם. אבי מורי קבלם בסבר פנים יפות, שמע מה בפיהן ודן בשאלתם ברצינות, האם לתמוך בנכד זה שהרוב נוטה אחריו, על אף שדעתו בעניין מסויים אינה נראית להם נכונה או משונה, או להתנגד ולתמוך בנכד השני. והנה במקום לענות לשאלתם באופן ישר, קם אבא, הוציא מהארון ספרים חומש במדבר, פתח בפ' קרח: "ויקח קרח.. ואון בן פלת", והנה שמו של און בן פלת לא נמצא אח"כ יותר לא בין הבלועין ולא מן השרופין. ותירצו בגמ' סנהדרין (ק"ט:) און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה לו, מה משנה לך, אם משה הרב אתה התלמיד, ואם קרח הרב אתה תהיה תלמיד. ולכאורה מאמר חז"ל זה צריך ביאור, הלא הייתה כאן מחלוקת עקרונית ביסודות האמונה בשליחות של משה רבינו, ולפי דברי רוב המפרשים שכתבו שטענת קרח הייתה כי משה מבקש מה' שיעשה רצונו ויצווה את בנ"י כך וכך, דלעתו זה טוב לישראל, והקב"ה עושה רצונו של צדיק, ואילו משה רבינו אמר שכל המצוות היו והם רצונו של השי"ת בלבד, והוא השליח להעבירם לישראל. וכן כתב התרגום אונקלוס (פסוק כ"ח) "בזאת תדעון כי ה' שלחני" – שלא היו המצוות מרצוני – שהשי"ת מילא את בקשתי, אלא מרצון ה' בלבד. ועכ"פ מחלוקת כה עקרונית ביסודות האמונה בדור דעה, אפשר להיפטר בבדיחותא של אשה ש'בין כך ובין כך אתה תהיה התלמיד', טענה המתאימה לאנשי שוק, לחלק את הציבור על דברים שטותיים של מי בראש. אלא ביאור הדבר, דאכן אשתו של און בן פלת הייתה אשה גדולה וברת דעת, וטענה לבעלה, מהיכן לך שכאשר יהיה קרח כהן גדול ומנהיג אחר יהיה במקומו של משה, לא יהיו גם הם באותה דעה לחפש מצוות הנראות בעיניהם לזכות את ישראל, ויביאום לפני השי"ת שיסכים עמהם, הרי הדבר ברור שכאשר יושבים על כסא השררה הכל נראה אחרת, אפשר כי אתם צודקים בטענותיכם, אבל זה רק כשאתם במקומכם, אבל כאשר אתם תשבו אתם בראש, תראו את זה אחרת, כי שיטתו של משה לפי דעתכם היא הנכונה, ומה לך א"כ להתערב ולהמר במחלוקת זו, וכך הצילתו. והגר"ח סיים "אף אתם מתנגדים לנכד זה להכתירו למ"מ אביו, משום שדעתו בענין מסויים אינה נראית לכם והשני דעתו אחרת, אך מי יערב לכם שכאשר ישב האח השני על כסאו ויראה את הדברים באספקלריא אחרת, ישנה את דעתו ויחשוב שלטובת ההנהגה דווקא דעתו של אחיו היא הנכונה". הגרי"ז סיים את סיפורו לפני תלמידו האדמו"ר מסטריקוב, ושאלו: "עתה תאמר לי האם תשובה כזו היא גאונות בלבד או שהיא גם שלובה בחכמה ובפקחות אדירה"… (נתיבות רבותינו לבית הלוי מבריסק). (הרב חנניה ציולק שליט"א לפרשת קרח).

לאחר שקרח ועדתו נבלעים באדמה, עם ישראל מתלוננים על משה ואהרן, מה שמביא למגפה קשה בעם. משה אומר לאהרן לכפר על העם בעזרת הקטורת, ובאמת רואים שהדבר הועיל ומיד לאחר מכן המגפה נעצרה. סוד הקטורת הוא סוד נשגב שקיבל משה רבינו ממלאך המוות בעצמו. כאשר משה עלה לשמיים לקבל את התורה נתנו לו המלאכים מתנות. כשהגיע תור מלאך המוות, הוא נתן לו במתנה את סוד מעשה הקטורת. שכאשר מקטירים קטורת, מלאך המוות לא יכול להזיק.

ובאמת כל זה אמנם מדובר על הקטורת שהקטיר הכהן הגדול. אבל הזהר הקדוש מגלה לנו שגם היום כאשר אנו קוראים את פרשת הקטורת בכוונה רבה ובהתעוררות הלב, אפשר לסלק את המוות ואת הדינים הקשים. יוצא שאמירת פיטום הקטורת בכוונה מסלקת את המוות, עוצרת מגפות, מלחמות ושאר דינים קשים, מועילה לרפואה, ומביאה על האדם חסדים, שפע וישועות גדולות. המקטרגים בשמיים לא יכולים להזיק, אלא רק להועיל לאדם

"ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" – מעלת הקטורת – א. מובא בזוהר (וירא דף ק"א): אמר רב פנחס, פעם הייתי מהלך בדרך ופגשתי את אליהו, אמרתי לו, יאמר לי מר דבר המועיל לבריות, אמר לי, ברית כרת הקב"ה עם כל המלאכים הממונים להזכיר את החטאים, שבזמן שיזכירו האנשים את הקרבנות שציווה משה, ויכוון האדם את לבו ורצונו בהם, שכל אלו המלאכים יזכירו אותו לטוב לפני ה'. ועוד גילה לי, שבזמן שיארע מגיפה ונגזרה גזירה, הכרוז עובר על כל חיילות השמים, שאם יכנסו בניו למטה לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ויאמרו ברצון נפש ולב את ענייני הקטורת שהיו להם לישראל, תתבטל המגיפה.

ב. מובא בזוהר: אמר רבי יוסי: אין לך דבר השובר את 'סטרא אחרא' כקטורת. לפי שאין לך דבר חביב לפני הקב"ה כקטורת העשויה לבטל כשפים ודברים רעים מהבית, שהרי ריח ועשן בשמים שעושים אנשים, יש בהם לבטל דברים רעים, וכל שכן הקטורת. ודבר זה גזירה היא מלפני הקב"ה, שכל מי שמכוון וקורא בכל יום את מעשה הקטורת ינצל מכל דברים רעים וכשפים שבעולם, ומכל פגעים רעים, ומהרהור רע, ומדין רע וממגפה, ולא ינזק כל היום ההוא, ולא יוכל הסיטרא אחרא לשלט בו, וצריך שיכוון באמירתו.

ג. מובא בזוהר: אמר רבי שמעון, אם היו בני אדם יודעים כמה נעלה הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו נוטלים כל תיבה ותיבה ממנו, והיו מעלים אותה עטרה על ראשם ככתר של זהב. ומי שעוסק באמירתו, צריך להתבונן במעשה הקטרת. ואם יכוון בו בכל יום, יש לו חלק בעוה"ז ובעוה"ב, ותבטל מיתה ממנו ומהעולם, וינצל מכל דיני העולם הזה, ומדין גיהנום ומדין מלכות אחרת.. ולפי שנאמר: "קטורת תמיד לפני ה'" – תמיד היא עומדת לפני ה', יותר מכל העבודות האחרות. דחביב ויקר הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה יותר מכל עבודות ומעשים שבעולם, ואע"פ שתפילה מעולה מכל המצוות, מעשה הקטורת יקר וחביב לפני הקב"ה יותר. בוא וראה: מה בין תפילה למעשה הקטרת? תפילה נתקנה כנגד הקרבנות שהקריבו ישראל, וכל הקרבנות שהקריבו ישראל אינם חשובים כקטורת. ועל כן צריכים להקדים מעשה הקטרת לתפילה בכל יום ויום.

אלא שכעת נשאלת השאלה, אם באמת כל הסגולות הנהדרות האלו מצויות בתוך פרשת הקטורת, אז איך יתכן שאנו אומרים את סדר פיטום הקטורת שלש פעמים ביום, פעמים בתפילת שחרית ופעם אחת במנחה, ובכל זאת לא ראינו שהמציאות השתנתה הרבה, שישועות גדולות הופיעו או שהחולי והמוות נעלמו מהעולם?

התשובה לכך היא שבוודאי שהדבר פועל, אך רק במידה מסוימת בהתאם למה שהשקענו. אם אדם קורא את פיטום הקטורת במרוצה כדי לסיים את התפילה מהר, אז הדבר יועיל רק מעט. אדם שקורא את הדברים בנחת יוכל להועיל קצת יותר. אדם שיבין מה שהוא קורא יוכל להועיל עוד יותר. אדם שיצליח לכוון במלים ולומר את הדברים מתוך רגש עז יוכל להועיל עוד יותר ואדם שיוציא את כל הסודות שגנוזים בכל אות ואות יביא לשינוי עצום ולתועלת מרובה לאין שיעור.

הכוונה של האדם היא חלק משמעותי ביותר בתהליך. ככל שנלמד יותר ונבין יותר את סדר פיטום הקטורת, כך נוכל להתרכז ולחשוב על הדברים כשנקרא את זה, וממילא נוכל לכוון יותר ולהשיג יותר. זהו כלי חזק ורב עצמה שקיבלנו במתנה, וכדאי להשתמש בו ולזכות בכל הישועות הנצרכות לנו ולכל עם ישראל. (אתר אמונה).