הרב מאיר אסטריקהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
"ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו; כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע" (פרק יז פס' כז-כח). וביאר רש"י שטענו בנ"י שאין הם יכולים להזהר שלא להיכנס לתוך אוהל מועד. שמאחר והותר להם להיכנס לחצר אוהל מועד, חוששים הם להתקרב לתוך אוהל מועד ולהתחייב במיתה. ויש לבאר כפילות הלשון גוענו, אבדנו. וכן מהי הכפילות הקרב הקרב.
ועיקר טענת בני ישראל – שמחמת שהם קרובים לאוהל מועד יש חשש שהם יכנסו וימותו – תמוהה היא. מדוע דווקא באיסור זה חוששים שמא יכשלו בו, והלא רבים מאיסורי התורה גבול דק בלבד מבדיל בינם לבין המותר [איסורי שבת, חֵלב וכד'] ולא מצינו טענה על חשש היכשלות בהם, לפי שמוטל על כל אדם להרחיק עצמו ולהסתייג לבל יגיע לידי חטא. וכן הוא באיסור הכניסה לאוהל מועד. ודומים הם בטענתם לאדם העומד על שפת תהום וצועק שיעזרו לו שלא יפול, הלא יענו לו – הרחק עצמך וממילא לא תיפול. ומדוע קיבל הקב"ה את טענת בני ישראל ומינה את אהרן ובניו להזהיר את בני ישראל שלא להתקרב אל הקודש.
והנראה בזה, שהנה אצל נדב ואביהוא מצינו שיוחסו להם חטאים שונים, אש זרה אשר לא צוה ה' (ויקרא י א), שתויי יין נכנסו להיכל (ויק"ר יב), הורו הלכה בפני משה רבם – אמרו, אע"פ שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט (עירובין סג א).
ויסוד כל החטאים הללו אחד הוא. התעוררות עצומה לדבקות בה' ורצון להוסיף משלהם יותר מאשר נצטוו אף בפריצת גבולות ההלכה. היין מעורר, ופותח את כל המחסומים שהאדם סגור בהם ["נכנס יין יצא סוד"]. וכן אין הם כובלים עצמם ומכבדים את רבם במקום שחשבו לחדש הלכה כיצד להתקרב יותר אל הקב"ה. ואין הם יכולים להסתפק במה שניתן מלמעלה ורוצים להוסיף משלהם, "אש מן ההדיוט" – וכתוצאה מפריצת גבולות הקדושה נקנסה עליהם מיתה.
והנה, על הכתוב "ואלה שני חיי ישמעאל וגו' ויגוע וימת ויאסף אל עמיו" (בראשית כה יז) כתב רש"י "לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים" [שישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו (בב"ב טז ב)].
ולפי"ז יש לבאר, שטענו בני ישראל לקב"ה שישנם שני סוגי אנשים העלולים להתקרב אל הקודש ולמות. יש שיתקרבו מחוסר שימת לב וזלזול. אך עיקר החשש הוא מאותם שיאבדו מחמת רצונם להתקרב ולהידבק בקב"ה, וכאשר יעמדו בפתח אוהל מועד, לא יוכלו למנוע תשוקתם להידבק בקדושה ויכנסו אל הקודש פנימה, וימותו. וכפי שמתו נדב ואביהוא.
ומלבד ההבנה בעיקר טענת בנ"י שלא היה זה חשש בעלמא שמא יכשלו בחטא, אלא פחדו מהתדבקות בקדושה שלא כדין, וחשש זה שייך דווקא באוהל מועד, מקום השראת השכינה. מיושב היטב כפילות הלשון אבדנו, גוענו. שחששו הן על הרשעים [שיכנסו בפשיעה] שהם בבחינת "אבדנו" ["ודרך רשעים תאבד" (תהלים א ו)], והן על הצדיקים [שיכנסו מהתדבקות בקודש] שהם בבחינת "גוענו", לשון השייך בצדיקים. ומתבארת כפילות הלשון "הקרב הקרב" שחששו לשני סוגי התקרבות, של רשעים ושל צדיקים. וסיום דבריהם "האם תַּמְנו לגוע" מוכיח שזו הייתה עיקר טענתם – על הצדיקים.
ועל טענה זו השיב הקב"ה שאהרן ובניו יתמנו להזהיר את בני ישראל שלא יתקרבו אל הקודש. וראויים אהרן ובניו הנותרים לתפקיד זה לפי שהם ראו את עונשם של נדב ואביהוא שנהגו כך. וכפי שכתב רש"י (ויקרא טז א) "אחרי מות שני בני אהרן, מה תלמוד לומר, משל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכח בטחב, בא אחר אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מהראשון", וכיון שבני אהרן חזו במיתת נדב ואביהוא, ממילא השרישו יותר את ההבנה שאף בתוך הקודש יש גבולות, וכפי שפירש הרמ"מ מקוצק "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" שאף הנדיבות צריכה להיות סגורה ונעולה בציווי האלוקי – לפיכך מינה הקב"ה דווקא אותם להיות אחראים על בני ישראל, ללמדם שאף בתוך הקדושה אין לפרוץ את הגבולות.